צ'לסי ווד - חלק 1

צ'לסי ווד הייתה התלמידה החדשה בבית הספר הוגוורטס לכישוף
ולקוסמות. היא עברה רק עכשיו להוגוורטס, מסיבות התנהגותיות.
בבית ספרה הקודם היא הייתה גורמת לבלגאנים מרובים ולכן, יום
אחד, בסוף שנתה החמישית, הגיע מכתב מבית ספרה הקודם.

"לכבוד הורי התלמידה צ'לסי ווד,
הנני מתבקשת להודיעכם כי ועדת בית הספר שקלה רבות את המקרה של
בתכם, התלמידה צ'לסי ווד. הבעיות אשר גרמה בשנה האחרונה,
והאזהרות שלא קיבלו התייחסות מצידה של צ'לסי, גרמו לנו לשקול
את נוכחותה בבית הספר. הוחלט פה אחד להפסיק את לימודיה בבית
ספר זה.
בכבוד רב,
מוניקה לייזן,
סגנית מנהל."

"טוב, זה היה ברור מאליו. במילא שנאתי את בית הספר הזה. כולם
שם ילדים קטנים, ולא מבינים אותי", חשבה צ'לסי לעצמה, בעודה
קוראת את המכתב. הוריה של צ'לסי לא היו מופתעים לקבל את המכתב,
ובלילה, לפני שצ'לסי הלכה לישון, היא שמעה אותם מדברים.
"מה נעשה עכשיו? לאיפה נשלח אותה, דייויד?" שאלה אמה, איליס,
את אביה. "נצטרך לשלוח אותה להוגוורטס, בתקווה שהיא תתקבל
לסלית'רין", דייויד, אביה, ענה. "דייויד, אל תדאג, היא בטוח
תתקבל לסלית'רין. היא טהורת דם, וכל המשפחה שלנו הייתה שם..."
אמה השיבה. "אני באמת מקווה! אחרת, שלא תחזור הביתה בחופשות",
אביה קבע נחרצות.
צ'לסי שנאה את ההורים שלה, הם אף פעם לא הבינו אותה וגרמו לה
להרגיש שונה ולא מקובלת במשפחה. היא תמיד מרדה בהם. היא נולדה
בלונדינית, ובלי אישורם צבעה לשחור. היא ביקשה לחורר את האף
שלה וכשהם לא הסכימו, הלכה ועשתה זאת בכל מקרה. היא הייתה
מורדת, ושונה - והיא אהבה את זה!
ההורים שלה, לעומת זאת, לא. היא הייתה חוצפנית ודעתנית, תמיד
עשתה הכל הפוך. היא תמיד אמרה מה שהיא חשבה ולא היה לה אכפת מה
יאמרו.

זו הייתה תחילת השנה ה-6. צ'לסי הגיעה לתחנת הרכבת לבדה, עברה
לרציף 9 ושלושה רבעים בריצה קלה בעודה דוחפת את העגלה שלה עם
המזוודה והחתול שלה, קליץ', חתול פרסי לבן וגדול, שקיבלה לקראת
תחילת הלימודים בהוגוורטס.
כשעלתה צ'לסי על הרכבת, היא התפעלה לראות כל כך הרבה תלמידים
צועקים, מעבירים חוויות מהחופש, מחליפים ביניהם קלפים - של
צפרדעי השוקולד. היא ראתה ילד עם שיער אדמוני רץ לעבר ילדה עם
שער מקורזל ושיניים מעט בולטות וקורא לעברה: "הרמיוני... אנחנו
פה! בתא הזה. בואי כבר!". הוא חייך וכולו קרן מאושר.
צ'לסי חיפשה מקום להתיישב. עיניה נפגשו עם עיניו של ילד
בלונדיני ועיניים מחשמלות, אבל הוא נראה לה שונה וערמומי, ולכן
החליטה ללכת לחפש תא אחר. כשהוא שם לב שהיא הביטה בו, הוא קרא
אחריה "היי, את, בואי לפה. תשבי איתנו". הוא קרא ביהירות
ובעניין. היא נכנסה והתיישבה לידו, ולא יכלה לנתק את עצמה
מהעיניים שלו.
הוא הציג את עצמו. "דראקו מאלפוי. נעים מאוד". דראקו עצמו היה
מהופנט מיופיה. העור שלה היה צח כשלג, השפתיים שלה היו
ורודות, השיער השחור והמקורזל שלה גלש עד למותניה והיו לה
עיניים ירוקות מהממות. על הידיים שלה היו מונחים שלל צמידים
ועל אצבעותיה טבעות כסף גדולות.
"נעים מאוד. אני צ'לסי ווד", הציגה צ'לסי את עצמה. 'אז זה
דראקו מאלפוי...' היא חשבה. היא שמעה על משפחת מאלפוי כבר
בבית, לאביה היו עסקים עם מר מאלפוי. היא שמעה שהוא בבית
סלית'רין, ותהתה באיזה בית תשובץ, באיזה בית היא רוצה להיות
משובצת...
"אז באיזה בית את הולכת להיות?" דראקו קטע את מחשבותיה בשאלתו.
"אני מקווה שבסלית'רין, אני חושבת שאני אוהב את האווירה שם.
אבא שלי אמר שבסלית'רין אני אקבל את החינוך שאני צריכה, ושבכל
זאת אוכל לגרום לבלגאנים וזה ייחשב לחלק מרוח הבית", אמרה
בתקווה.
"אם כך", אמר דראקו, "את תהיי איתי בשכבה, ותגלי מהר מאוד מהי
החברה הנכונה להסתובב בה". צ'לסי שמחה באותו רגע, היא חיבבה את
דראקו כמעט מן הרגע הראשון ושמחה לדעת שרכשה לה עכשיו ידיד
קרוב. היא הייתה חייבת להודות בפני עצמה שהיא מחפשת גם אחר
קירבה יותר עמוקה מצדו.
הנסיעה ברכבת הייתה נעימה, ומאלפוי אפילו שכח ללכת ולהציק
לפוטר כהרגלו מאז השנה הראשונה, מרוב שהיה שקוע בשיחה עם
צ'לסי. כאשר הרכבת עצרה, והחלו כל התלמידים לרדת ממנה, נשמע
קול שקרא "תלמידים חדשים לכאן!".
היא ראתה ששלושה תלמידים בוגרים הולכים לכיוון האדם שקרא,
האגריד (כך היא שמעה שהם פונים אליו). שניים משלושת התלמידים
האלו היו הילד האדמוני והילדה עם השיער המקורזל שראתה קודם לכן
ברכבת. כאשר הקשיבה לשיחתם, בעודה עולה על אחת מן הסירות
הקטנות שעל האגם, התברר לה כי השלישי הוא הארי פוטר. כל תלמיד
חדש, כך התברר לה משיחתה עם דראקו, חייב להגיע לבית הספר על
ידי שייט בסירה. היא התיישבה עם שני תלמידי שנה ראשונה, וברכה
אותם בשלום ובברכת הצלחה לשנה החדשה. הם ברכו אותה בחזרה.
"אז הארי פוטר המפורסם לומד איתי בשכבה, מעניין מאוד..." חשבה
לעצמה, ונתנה למחשבותיה לנדוד. לפתע שמעה את האגריד קורא
"להרכין ראש". לאחר מכן, הם הגיעו לאדמה מוצקה ואז עלו ביחד עם
כל תלמידי בית הספר במדרגות שיש מפוארות. בצדדים היא ראתה שני
פסלי שיש מפוארים, של חזירי בר מכונפים. היא הייתה חייבת
להודות, כי הוגוורטס נראה מבחוץ כבית ספר מפואר מאוד. הדלתות
הגדולות נפתחו, והיה פרץ אור גדול. היא שמעה קול קורא "תלמידים
חדשים אלי, תלמידים חדשים אלי", וראתה מורה עם סבר פנים
חמורות, קוראת לתלמידים החדשים להתקרב אליה. "שמי מינרווה
מקגונגל, ואני סגנית המנהל. לכו אחרי בטור מסודר בבקשה". צ'לסי
נעמדה אחרי תלמיד שנה ראשונה, שנראה נרגש ונבוך ודיבר עם חברו.
דלתות האולם הגדול נפתחו, וצ'לסי ראתה ארבעה שולחנות גדולים
ומסביבם יושבים תלמידים. היא סברה שהשולחנות הם שולחנות הבתים.
היא ראתה את דראקו יושב באחד השולחנות, וחייכה אליו. הוא חייך
בחזרה ופנה להגיד משהו לאחד מחבריו. ליד השולחן הגדול ביותר,
היא ראתה את סגל המורים היושבים ומחכים, בראש סגל המורים ישב
אלבוס דמבלדור. זקנו הארוך נצץ לאור הנרות. "כשאקריא בשמכם,
אנא גשו לבמה הקטנה, התיישבו על השרפרף וחבשו את המצנפת.
המצנפת תמיין אתכם לבתים שהיא תחשוב שתתאימו להם. הבתים הם:
גריפינדור, סלית'רין, הפלפאף ורייבנקלו".
פרופסור מקגונגל החלה להקריא שמות מן המגילה שהייתה בידה.
הרשימה הלכה והתקצרה כאשר שמעה צ'לסי את שמה נישא ברחבי האולם.
נרגשת ומעט מפוחדת, צעדה צ'לסי מן השורה לעבר מצנפת המיון. כל
העיניים באולם נישאו אליה, וכולם נדהמו מיופיה, ותהו - למה
תלמידה בוגרת מגיעה אליהם בתחילת שנה זו?
צ'לסי התיישבה על השרפרף ובמהירות חבשה את המצנפת. היא שמעה את
המצנפת ממלמלת דברים לעצמה, בעוד היא יושבת וחושבת לעצמה
"הלוואי שאהיה בסלית'רין". המצנפת שמעה את בקשתה, ולפני שצעקה
את החלטתה אמרה "ככה בדיוק חשבתי... סלית'רין!".
מחיאות כפיים נשמעו באולם, במיוחד מהשולחן של סלית'רין. ובעודה
ניגשת לשולחן, היא ראתה את הארי פוטר מחייך אליה. היא השיבה לו
חיוך. היא ניגשה אל עבר השולחן והתיישבה ליד דראקו, שחייך
אליה, והיא, בעודה מתרגשת, נתנה לו נשיקה על הלחי. דראקו חייך
לכל עבר בשחצנות, כשצ'לסי לחשה לו "אני שמחה שאני אתך,
בסלית'רין". המנהל נשא כמה מילים, והסעודה הגדולה החלה. צ'לסי
ומאלפוי ישבו אחד ליד השני, מדברים, ומחויכים מעט. היא הרגישה
שזו התחלה של שנה מאוד כייפית ומעניינת.


צ'לסי ווד - חלק 2

בבוקר מחרת, יום שני, כאשר התעוררה צ'לסי משנתה, היא התארגנה
וירדה לחדר המועדון. היא ראתה שדראקו יושב שם, וכאשר באה
להתיישב לצידו הוא אמר "אל תטרחי לשבת, בואי נלך כבר לאולם
הגדול, לארוחת הבוקר". צ'לסי הנהנה בראשה לאות הסכמה, והלכה
לצד דראקו לכיוון האולם. בעודם הולכים לכיוון האולם, צ'לסי
שמחה שדראקו מלווה אותה. דראקו שמח אולי אפילו עוד יותר, כי
כאשר הם הלכו יחד ברחבי הטירה, הופנו אליהם מבטים רבים. דראקו
חייך את החיוך השחצני שלו, שצ'לסי למדה להכיר עוד מהנסיעה
ברכבת. היא הרגישה שמחה ונרגשת לקראת היום הראשון שלה
בהוגוורטס. הם נכנסו לאולם הגדול, ובדרכם לשולחן של סלית'רין,
הבחינה צ'לסי בהארי פוטר ונופפה אליו. הוא נופף אליה בחזרה.
כשהתיישבה, שמעה את שיחתו של הארי פוטר עם חבריו. "מה נהיה
איתך?" שאל הילד האדמוני. "מה נהיה? כלום!" הארי השיב. חברו לא
הרפה. "אז מה אתה מנופף לחדשה מסלית'רין?" הוא שאל בסקרנות.
"כלום, סתם, היא נראית נחמדה ושונה קצת, כלומר, היא לא כל כך
מתאימה לסלית'רין, לא יודע..." הארי ענה. "כן, רון, מה זה משנה
באמת?!" הצטרפה הילדה עם השער המקורזל. "אני, אישית, חושבת שזה
טוב שנוצר קשר, ולו הקטן ביותר, בין תלמידי סלית'רין
לגריפינדור. זה יוצר אחדות ברחבי בית-הספר". רון הביט בה בהבעה
מבולבלת מעט לנוכח ההרצאה. "טוב, טוב, הרמיוני, תני לאכול
בשקט".
"יופי. הגיע הדואר", קרא דראקו בקול. הוא ראה את הינשוף של
משפחתו מתקרב לעברו, ובידו חבילה. התברר לצ'לסי שהוא מקבל
חבילה כזו כל שנה, מאמו, לרגל תחילת הלימודים.
ינשוף זהוב הפיל מכתב לצלחתו של דראקו, וכשהוא בא לפתוח את
המכתב הוא ראה שהנמנעת היא צ'לסי. "בשבילך, מה כתוב?" הוא אמר
באדישות, והעביר לה את המכתב.
"סתם מכתב, מאבא שלי - מברך אותי על כך שהתקבלתי לסלית'רין וכל
זה..." היא השיבה ובינתיים קיפלה את המכתב, ושמה אותו בכיס
המכנס שלה. "קח, דראקו, מערכת שעות". אמרה צ'לסי לדראקו
והעבירה אליו את המערכת. "מה השיעור הראשון?" הוא שאל באדישות.
"שיקויים עם הגריפינדורים", היא ענתה באותו טון, בעודה מעיינת
במערכת השעות.
"יופי! שיעור שלם עם פוטר המפורסם", אמר דראקו בטון מזלזל,
ושלח לעבר הארי מבט שנאה. "דווקא לי הוא נראה נחמד", אמרה
צ'לסי בטון בוטח, והביטה בהארי. "לא הייתי ממליץ לך להסתובב
איתו ועם כל האספסוף שלו - כל אוהבי ומעריצי הארי פוטר לשמם".
דראקו שוב הגיב באותו טון מזלזל ויהיר. "טוב, אני לא שופטת
מישהו לפני שאני מכירה אותו. חוץ מזה, מה כל כך מפריע לך?" היא
שאלה בסקרנות.
"לא משנה. עזבי!" הוא אמר, וסיים את השיחה.
צ'לסי, מאלפוי וכל החבורה הסלית'רינית הרגילה (פנסי - שהתמרחה
על מאלפוי, זאביני, קראב וגויל) ירדו לעבר המרתפים. בדרכם,
צ'לסי הבחינה שהרבה אנשים בוחנים אותה במבטם, מסתכלים עליה
בפליאה. היא לא התייחסה - זה כבר קרה לה בעבר, שאנשים הביטו בה
ולא הבינו אותה, את המראה שלה, את המסר שהיא מנסה להעביר במה
שהיא. היו מבטים ששלחו אותה בחזרה לביתה. היא הרגישה כאילו היא
תחת מבטיהם הבוחנים והלא-מרוצים של הוריה, שגם הם, כמו הרבה
אנשים, לא הבינו אותה.
כשצ'לסי צעדה לעבר המרתף כדי להתיישב, היא שמעה תלמיד
גריפינדור מדבר עם חברו. "תראה את המוזרה הזאת, תראה ת'חור שלה
באף. מעניין אם היא יכולה לנשום דרכו..." אמר בקול מצחקק מעט.
חברו לבית גריפינדור ענה לו "כן, היא שוברת את כל השיאים של
סלית'רין לתלמידים מוזרים!". תלמידה אחרת מגריפינדור ישבה לצד
חברתה, והביטה בצ'לסי במבט בוחן - כאילו היא מזלזלת בצ'לסי.
"איכס, תראי את הלק השחור שלה, מה הקטע שלה? איזה פריקית!"
אמרה התלמידה בחוסר הבנה מוחלט. חברתה פשוט ישבה שם וצחקקה,
ומדי פעם שלחה מבטי גועל לעבר צ'לסי. צ'לסי פנתה אליהן ואמרה
להן בזלזול "יש לכן משהו להגיד לי?!" שתיהן נבהלו. "לא, ממש
לא..." הן ענו במעט רתיעה והשתתקו.
"יפה אמרת להן", אמר דראקו בהתנשאות, וחייך לעצמו ולכולם.
כשפרופסור סוורס סנייפ נכנס לכיתה - השתררה דממה. צ'לסי חשבה
לעצמה, שראש הבית שלה כנראה שולט בהם ביד חזקה, או שפשוט
הנוכחות שלו מרתיעה את כולם, כי כשהוא אמר "החומרים הדרושים
ותהליך העבודה רשומים על הלוח" וגרם להם להופיע בהינף שרביט,
כולם התחילו לעבוד בדממה. סוורס סנייפ הסתובב בכיתה, מפקח על
התלמידים, ואז הוא נעצר ליד שולחנה של צ'לסי. כולם ברחבי הכיתה
התעניינו, למה הוא נעצר לצידה. אבל צ'לסי, שלרוב לא נלחצה
מהמורים שלה ומאנשים אחרים - עוברים ושבים, המביטים בה, לא
ייחסה לכך חשיבות.
סנייפ הביט בה רבות, בעודו מהרהר. 'מעניינת, אפלה, שונה מכל
בנות סלית'רין...'.
"שלום לך, גבירתי הצעירה", הוא פנה אליה. "שלום", ענתה לו
צ'לסי. "תוספת מעניינת לבית סלית'רין! אני מבין שהגעת
מדורמשטנג", הוא אמר בערמומיות בעודו מחייך לעצמו מעט.
"דורמשטנג, היא מדורמשטנג?!" נשמעו לחשושים מכל עבר. היא חייכה
לעצמה, היא שמחה שידעו מאיפה היא, ומה היא שווה.
"מוזר, הוא לא אומר את זה לאף אחד..." אמר דראקו. "אומר מה?"
צ'לסי שאלה בפיזור. "הוא לא אומר אף פעם לאף אחד שהוא
תוספת מעניינת לבית שלו, או בכלל מתייחס אליו אישית", אמר
דראקו בטון לא ברור. "טוב, שיהיה..." אמרה צ'לסי בחוסר עניין.
שנייה לאחר מכן מצאה את עצמה מהרהרת בדבריהם של דראקו וסנייפ.
"סוף סוף נגמר השבוע!" אמרה צ'לסי בשמחה. "בית הספר סבבה,
אהבתי!" אמרה לדראקו כשישבו בחדר המועדון, וחייכה אליו. "כן,
נחמד..." אמר מאלפוי בחוסר עניין. "רק חבל שהמורות מסתכלות
עליי בעין בוחנת כל הזמן. אפשר לחשוב שאף פעם לא ראו תלמידה",
היא אמרה בעודה חושבת על עצמה ועל כל מי שהיא מכירה. היא נתנה
למחשבותיה לנדוד, כאשר דראקו קטע אותה במילותיו. "לא תלמידה
כמוך, את שונה, מעניינת אותם. לי, אישית, אין בעיה איתך", הוא
אמר.
"היי, דראקו", היא אמרה בשמחה. "מה?" הוא שאל והביט בעיניה
הירוקות, הבוהקות. "תודה!" היא השיבה. "על מה?" הוא שאל
בעניין. "סתם, תודה. יום יבוא ותבין..." היא אמרה, ולחצה לו את
היד בחוזקה. הוא חייך ביראה, כשראה שדי הרבה תלמידים מבית
סלית'רין מביטים בהם.
"היי, תראה, יש יציאה להוגסמיד בסוף השבוע, כתוב שזה חלק
ממסורת חדשה או משהו כזה. שזה לכבוד פתיחת שנת הלימודים. אז
נלך ביחד, טוב?" היא שאלה בטון פשוט, שקובע עובדות.
דראקו היה מופתע מכך שהיא לא ביקשה אלא קבעה עובדה, והוא אהב
את זה. "בסדר, שיהיה", הוא אמר כאילו באדישות, ובעצם שמח שהוא
הולך איתה, ושכולם מביטים בהם.

בבוקר של סוף השבוע צ'לסי חיכתה לדראקו בחדר המועדון עד שירד.
כשהוא ירד הם פנו יחד לכיוון האולם הגדול, לארוחת הבוקר. אחרי
ארוחת הבוקר, הם הלכו לכיוון הכניסה, וצ'לסי, שרצתה ליצור
רושם, אחזה בידו של דראקו. הוא, מצידו, לא הרחיק את היד שלה.
כולם הביטו בהם, והם שמעו לחשושים מכל עבר. "מה, הם ביחד?",
"תראה את דראקו ואת החדשה...". הם, מצדם, שמחו על ההתלחשויות.
דראקו הביט בה, היא כאילו קראה את מחשבותיו ואמרה לו "לא אכפת
לי שהם מסתכלים, שיהנו. אנחנו ידידים טובים וזה החיים שלנו".
הם הגיעו להוגסמיד, וצ'לסי ביקשה מדראקו שיכנס לפונדק "שלושת
המטאטאים" וייקח שני בקבוקי בירצפת. היא הביאה לו כסף בשביל
הבירצפת שלה, אבל הוא אמר שהוא ישלם ושזה לא משנה. היא אמרה לו
שיפגוש אותה אחרי שיקנה מאחורי פונדק "ראש החזיר", והם פנו
לדרכם.
כשדראקו הגיע לקיר האחורי של "ראש החזיר", הוא ראה שם את צ'לסי
יושבת עם סיגריה, ומעשנת. "את מוכנה לא לעשן לידי?" הוא אמר.
"טוב, סבבה", היא קמה, ונשענה על הקיר האחורי של הפונדק,
ועישנה שם.
"אני בכלל מציע לך להפסיק, זה מגעיל".
"אתה תעשה מה שאתה רוצה, ואני אעשה מה שאני רוצה, טוב?" היא
אמרה באדישות והמשיכה לעשן. "ותודה על הבירצפת", היא אמרה
ולקחה לגימה.
"אז מה הקטע שלך עם העישון?" הוא שאל.
"סתם, התחלתי לעשן בדורמשטנג. היינו מבריזים לפעמים, ומעשנים.
אני גם יכולה להפסיק כשאני רוצה, פשוט לא בא לי. זה מרגיע
אותי, זה סבבה", ואז השתתקה.
"תביאי לנסות", אמר דראקו בקול מצפה. "מה?" היא שאלה בהפתעה,
"הרגע אמרת שזה מגעיל, לא?" היא חייכה בשמחה.
"מה אכפת לך, תביאי כבר. אני רק רוצה לנסות", הוא אמר בקול
משכנע.
"טוב, קח", היא הגישה לו את הסיגריה.
הוא שאף מהסיגריה ומיד הפסיק. "איכס, מגעיל! איך את מעשנת את
זה?!"
"טוב, יאללה, תביא", היא אמרה.
"חכי שנייה, תני לנסות עוד קצת, זה דווקא מתחיל למצוא חן
בעיניי!" הוא אמר, והביט בסיגריה בעניין.
"סבבה", אמרה, ושתתה את הבירצפת במקום.
"אההההההההההה..." גנח מאלפוי.
"דראקו... דראקו, תקום! נו, מה אתה משחק משחקים?! תקום!
דראקו!!!"

צ'לסי ווד - חלק 3

"איפה אני?"
"אתה במרפאה, אתה פה כבר 4 ימים". אמרה לו פנסי פרקינסון
בשמחה, כשהיא שמה לב שמאלפוי התעורר.
"במרפאה למה?" הוא שאל.
"אתה לא זוכר? זה מהסיגריות. עישנת עם צ'לסי בהוגסמיד, התעלפת,
והיא הלכה לקרוא לעזרה. איך אתה מרגיש?" היא שאלה בהתעניינות.
"בסדר, מתי אני משתחרר מפה?" הוא שאל במהרה.
"היום בצהריים. דראקו, יש לך פגישה עם הפרופסורים מקגונגל,
סנייפ ודמבלדור, במשרד של הפרופסור סנייפ. גם צ'לסי תהיה שם",
היא אמרה במהרה.
"אהה... צ'לסי, היא בכלל הייתה פה? איפה היא?" הוא שאל
בהתעניינות, ותהה אם האחראית למה שקרה לו, לפחות באה להתעניין
בו.
"היא הייתה פה רק פעם, פעמיים. אבל אני באתי כל יום לבדוק
לשלומך, וגם הבאתי לך שוקולדים!" היא אמרה בהתחנחנות, והצביעה
על ערמת שוקולדים.
"מר מאלפוי, אתה משוחרר", מאדם פומפרי נכנסה ואמרה, "אני מקווה
שלא תחזור על המעשה הזה שנית. הילדים של היום..." היא מלמלה
לעצמה.
"בוא, דראקו. אני אעזור לך", פנסי אמרה בהתחנחנות רבה.
"לא צריך. תעזבי אותי", הוא אמר בכעס, בעודו רוטן על מה יחשבו
כשישמעו שהוא איבד את ההכרה מסיגריות פשוטות.
כשדראקו נכנס לאולם, כל המבטים ננעצו בו. הוא הרגיש נבוך מאוד,
נעץ את מבטו בשולחן סלית'רין וחיפש בעיניו את צ'לסי. כשהוא
התיישב בשולחן, הוא תפס את מבטה של צ'לסי, והיא בדיוק קמה מן
השולחן והלכה.
"אתה רואה שלא אכפת לה ממך, היא אפילו לא ניגשה לשאול מה
שלומך", פנסי אמרה כשהבחינה בצ'לסי.
"כן, נכון, כולם דיברו עליך ועל מה שקרה, אבל אנחנו איימנו
שנרביץ להם אם יגידו עוד מילה אחת!" קראב אמר למאלפוי.
"יופי", אמר מאלפוי בטון אדיש. "טוב, יש לי פגישה עם צ'לסי
והפרופסורים, נדבר אחר-כך", הוא אמר וקם.
"מר מאלפוי, נעים לראותך. טוב שהצטרפת אלינו. שב", אמרה
פרופסור מקגונגל כשדראקו נכנס למשרד, ועיניה רשפו.
"ובכן, הגענו בנושא שלך ושל גברת ווד. מה יש לך לומר בנדון, מר
מאלפוי?" שאלה פרופסור מקגונגל בטון כועס, ובציפייה לתשובה
משכנעת.
"זו לא אשמתי! הייתי איתה בהוגסמיד, וראיתי שהיא מעשנת. רק
רציתי לנסות, זכותי! חוץ מזה, היא לא הייתה חייבת לתת לי, היא
ידעה שזה מזיק לבריאות!" אמר דראקו ברצינות, בעודו שולח מבטים
מזלזלים לעבר צ'לסי.
"ומה יש לך להגיד בנושא, גברת ווד?" שאל סנייפ.
"תראו, כשקיבלתם אותי לבית ספר, ידעתם שיש לי בעיות
התנהגותיות. גם היה כתוב לכם שם שאני מעשנת. אני, אישית, לא
מוצאת פה את הבעיה. הוא ידע שעישון מזיק, ובכל זאת החליט
לנסות. זו הייתה החלטה שלו. תעשו עם זה מה שאתם רוצים", היא
אמרה בהתנשאות ובהחלטיות חזרה לפינת החדר בה עמדה, כשבעיניה
מבט מזלזל כלפי המורים. היא חיכתה לגזר הדין, למרות שממש לא
הפריע לה מה שיש להם להגיד.
הפרופסורים מקגונגל ודמבלדור היו המומים מהדרך בה ענתה להם,
ולאחר התייעצות קצרה הם הגיעו להחלטה.
"קודם כל, 50 נקודות יורדות מסתלית'רין עבור כל אחד מכם, זה
דבר ראשון. דבר שני, היציאות הבאות להוגסמיד, שתיים במספר, לא
תקפות לגביכם. אתם תכתבו עבודה ביחד על השפעת העישון, ותגישו
שלושה עותקים - אחד לכל אחד מאתנו. זה ברור?" אמרה פרופסור
מקגונגל. עיניה רשפו ללא הפסקה ושפתיה היו קפוצות.
"יופי, ממש תודה, צ'לסי, על שסיבכת אותי. ועכשיו עוד לכתוב
עבודה מטומטמת!" אמר דראקו כשהם יצאו מן המשרד של סנייפ.
"מאלפוי, תשמע, אני ממש מצטערת, אבל כל הקטע עם העישון היה
החלטה שלך. חוץ מזה, שכחת משהו. אנחנו קוסמים, ואנחנו יודעים
הרבה קללות - במיוחד אני, שאני מדורמשטנג". היא חייכה ביהירות
והמשיכה, "אנחנו יכולים פשוט לאיים על איזה תלמיד חמישית או
רביעית, שיכתוב את העבודה. ואם הוא לא יעשה אותה, נקלל אותו או
משהו כזה. זה עד כדי כך פשוט".
"אני אוהב את דרך המחשבה שלך, ווד", אמר מאלפוי.
"דראקו, תשמע שנייה. אתה ידעת את ההשפעות של הסיגריות, ובכל
זאת החלטת לנסות. אני אומרת לך את זה כבר עכשיו, שלא תפיל את
זה עליי. אני נורא מצטערת בקשר למה שקרה לך, וניסיתי לעזור,
ועשיתי כל מה שיכולתי, אבל אישית, אני ממש לא מרגישה אשמה",
אמרה צ'לסי ברוב חשיבות עצמית וסיימה את ההרצאה הקצרה שלה.
"טוב, עזבי, ווד. רדי מהנושא. יש לנו שיעור לחשים, אני הולך",
הוא אמר, ופנה ללכת משם.
צ'לסי, שלא היה לה חדש לריב עם ידידים בגלל שלא מבינים אותה,
הלכה לבדה לשיעור לחשים. היא התחילה לעלות בגרמי המדרגות
ונכנסה לשיעור. במשך כל השיעור מבטים ננעצו בה, אבל היא רק
השתתפה בשיעור באדישות.
"אמרו לי שהיא ניסתה להרוג אותו", אמרה תלמידת סלית'רין לתלמיד
שישב לידה.
צ'לסי, שנמאס לה לשמוע את כל הרכילות הזו, נעמדה באמצע הכיתה
וצעקה לעבר התלמידה שדיברה עליה קודם. "תשמעי, קרולין, אני לא
יודעת מה אמרו לך, או מה שמעת. מה שכן קרה זה שאני ודראקו
ישבנו ודיברנו, ואני עישנתי! הוא רצה גם לנסות, וכנראה שהוא
שאף לא נכון או משהו כזה, והתעלף. אז אני חושבת שכדאי לך
להפסיק לדבר עליי, ופשוט לעזוב אותי בשקט!". היא אמרה את כל
זה, וכשהסתובבה, היא שמה לב שכולם נועצים בה מבטים. זה,
בשבילה, היה הקש ששבר את גב הגמל. היא יצאה מהכיתה, צעקה
"ילדים קטנים", וטרקה אחריה את הדלת.

צ'לסי לא הגיעה גם לארוחת הערב, וגם לא הופיעה בימים שאחר כך
לשיעורים. בבית הספר כבר התחילו לדאוג לה, אבל הדעות לגבי אם
היא צריכה לחזור או לא, היו שנויות במחלוקות. מכל עבר, אנשים
ניסו לשער מה הסיפור שלה, ולמה היא ככה.
"שמעתי שסילקו אותה מדורמשטנג, בגלל שהיא תקפה תלמיד וגרמה לכך
שהוא לא יוכל ללכת", טענה תלמידת שנה שישית מהפלפאף.
"מה פתאום, אני בכלל שמעתי שהיא יתומה, ושהיא גרה עם משפחה
מאמצת, והם לא מתייחסים אליה בכלל, ובגלל זה היא יצאה כזו
מוזרה", אמר מישהו בזמן ארוחת הבוקר ביום שבת לחבריו משולחן
רייבנקלו.
"היא בטח גם לוקחת סמים, הפריקית הזאת", סיפרה תלמידת סלית'רין
מן השנה השביעית לכל מי שרק רצה להקשיב.
"תראו את השיער שלה ואת הציפורניים שלה, הכל אצלה שחור ואפל.
מוזרה!" אמרו התלמידות היותר בוגרות, אלה שנחשבו בתור המקובלות
בשכבה, ושכל הבנים רצו לצאת איתן.
"אני ממש לא רוצה שהיא תחזור!" אמר תלמיד שביעית מסלית'רין,
"כל היום רק הסתובבה עם מאלפוי, והיא כזו סנובית. אני לא יודע
איך קיבלו אותה לבית הספר". "אני תומכת בך", אמרה פנסי
פרקינסון בטון מתחנחן. "היא סתם גרמה לבלגאנים בשכבה, תמיד
כולם בחנו אותה, וגרמו למורים לתת לנו יותר תשומת לב שאנחנו לא
צריכים".
"לא אכפת לי שהיא תחזור, היא נראית ממש שווה! לא היה מזיק לי
סיכוי איתה. היא תוספת מושלמת לבית סלית'רין. גם במראה וגם
בהתנהגות", אמר תלמיד שביעית אחר לידיד שלו.
בשולחן גריפינדור עלו דאגות מעטות מהבנות. "אני מקווה שהיא
תהיה בסדר, מי יודע איפה היא..." אמרה ילדה לחברתה.
"למי אכפת?! היא למדה בדורמשטנג, ועכשיו בסלית'רין - מי צריך
תוספת כזו לבית הספר שלנו?" אמרה ילדה גבוהה עם צמות ארוכות
לחברתה.
"את האמת, לי לא אכפת! שתעשה מה שהיא רוצה", אמר תלמיד שביעית
לחברו. "תעביר את הפשטידה...".

דראקו מאלפוי, שנמאס לו לשמוע את ההשערות של כולם לגבי צ'לסי,
החליט ללכת לטייל במדשאות, ואולי להציק לכמה תלמידי שנה ראשונה
להנאתו.
הוא הגיע כבר לערבה המפליקה, כשראה את צ'לסי יושבת שם ומעשנת.
"מה את עושה כאן? כולם חשבו שברחת", אמר דראקו בטון מזלזל
מעט.
"תעשה טובה, אל תפריע לי. תלך פשוט", אמרה צ'לסי, בלי להביט
בו.
"תגידי, מה הסיפור שלך? למה את כזו סנובית, פריקית, מוזרה? זה
בשביל תשומת לב, או מה? זה מה שאת מחפשת?" שאל דראקו קצת
בעצבים.
"מה אכפת לך? אני בכלל מעניינת אותך? כל מה שאכפת לך ממנו זה
להיות יהיר, מישהו שכולם יחשבו שהוא משהו מיוחד. זה הקטע שלך,
לא?" החזירה לו צ'לסי באותו טון.
"תביאי סיגריה", אמר דראקו.
"בשביל מה? בשביל שתתעלף עוד פעם, ושוב יעשו מזה סיפור? לא
נראה לי", היא ענתה ברוגז.
"תביאי כבר, אני יודע לדאוג לעצמי. את תספרי לי את הסיפור שלך,
ואני אספר לך את שלי. יאללה, תתחילי לדבר", אמר מאלפוי והתיישב
מולה על הדשא בעודו מדליק את הסיגריה.

צ'לסי שמחה באותו רגע על ההזדמנות שניתנה לה, לספר למישהו את
הסיפור שלה. ומאיזושהי סיבה, המישהו הזה היה דראקו מאלפוי. היא
הרגישה להבה ניצתת בה, וחשבה שזו תהיה דרך להתקרב לדראקו.
דראקו מאלפוי ישב שם, מחכה לתשובתה של צ'לסי. הוא חשב שסוף סוף
הגיעה מישהי ראויה לסלית'רין, מישהי שתהיה שלו, ושכולם ידברו
עליהם. הרי זה מה שהיה לו חשוב, שכולם ידברו עליו לטובה,
ויקנאו. אבל הוא היה חייב להסכים עם עצמו שנוכחותה של צ'לסי
תהיה לו מתאימה.
חוט המחשבות שלו נקטע, כשצ'לסי החלה לדבר, "טוב, אז הסיפור שלי
הולך ככה...".