במבט לאחור, קשה לי להבחין ברגע בו איבדתי שליטה, אך מרגע זה,
כדור השלג שהחל להתגלגל גדל וגדל ללא אפשרות לעצרו. לפתע, הכל
היה שונה. יתכן ורגע זה התרחש ביום הירשמי לאוניברסיטה או ביום
בו חזרתי מהטיול ואולי ביום גיוסי. ואולי... אולי הכל התחיל
ביום היוולדי.

הייתי ילדה שקטה וביישנית, אחת שיושבת תמיד בצד, אם היה וילון
לידי הייתי מסתתרת מאחוריו- פוטנציאל מבוזבז.
בכיתה ו' התקדמתי לדרגת פרח קיר, או חזיר- עומדת במסיבות
והפסקות צמודה לקיר, מחכה שידברו איתי. או שהייתי אוכלת...

בשיער בלונדיני וקוקיות גדלתי לתוך גיל ההתבגרות. תקופה זו
התאימה לי כמו מכנסי הג'ינס של אחותי, שתמיד היו קטנים מדי.
פרח הקיר גדל ולבלב לשושנה ורודת לחיים גדולה, שגידלה קוצים
שחורים ושותתי דם לתוך עצמה, עטופים ב: ניחשתם נכון! - בשיער
בלונדיני קוקיות ארוך וגולש שבו הייתה גאוותי.
בכיתה ט' גזרתי את שיערי...
בכיתה יא' חלומי התגשם, ובן הציע לי חברות.
חבל שהוא היה החבר הכי טוב שלי, לא הסכמתי להצעתו.
חבל עוד יותר שימים ספורים לאחר שהציע, הבין שלמעשה הוא
הומו...
את התמוטטות העצבים הראשונה שלי קיבלתי במתנה מקורס מ"כיות
שעברתי.  אכן תקופה מאושרת ומהנה.

אך בכנות, עם יד על הלב, הייתה לי תקופה ארוכה של הנאה צרופה
ורוגע- הטיול שלי. שנה שלמה של דיבור בספרדית- אכן גן עדן
קיים, והוא שוכן בגווטמאלה! לאחר שנה של אכילת אמבורזיה ושתיית
נקטר חזרתי לישראל, ארצי הקטנה. חזרתי שלווה ושלמה, חזרתי עם
שאר רוח ונימוס. חזרתי למען אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
חזרתי בשביל ללמוד ביולוגיה.
יעודי בחיים התגלה לפני באמצע יער טרופי בקוסטה-ריקה. אני,
ביולוגית אהיה.
לאחר יום הרשמה ארוך, בו המחשבים נפלו וחזרו, נפלו וחזרו
כיו-יו בידי מקסיקני מצוי, שביתה זועמת וגרונות ניחרים (בעיקר
של הגמלים), הגיע היום הגדול - היום הראשון שלי באוניברסיטה!
להפתעתי הרבה יום זה נטמע לאיטו בימים שבאו אחריו.
הכרתי באוניברסיטה חברים חדשים.
הכרתי להפתעתי אף זרים חדשים בחברים ישנים.
לאחר מס' שבועות, פגשנו שני נאדים נפוחים מועדת כביכול חינוך
והוראה. הם עמדו לפנינו, חיוך סיפוק בפיהם וניצוץ משובה של
"אתם עדיין זאטוטים" בעיניהם. והקשיבו לטענותינו/תלונותינו.
אחד הסטודנטים דיבר על מילואים, בלת"מים ושאר דברי חולין,
כשלפתע הבנתי שקולו... הקול שלו...
הסתובבתי והבטתי בו...
עצרו! זהו!
זה הרגע! כאן, ברגע זה, בעוד קולו ממלא את תוכי, מהלך עלי
קסמים, הבטתי בו- בינאי. הוא לא היה יפה, אך גם לא מכוער.
ופניו- אלו היו ועדיין הפנים המעניינות, המושכות והמקסימות
ביותר שראיתי.
לא ידעתי מה יקרה בעתיד, למעשה לא ציפיתי לדבר מלבד לעובדה
שאני אסתכל עליו בהרצאות, ואם הוא יביט בי חזרה אסמיק (כיאה
לפרח קיר). לא ידעתי שהוא יבחין במבטי ויחייך לעצמו חיוך גדול
של חתול שנתנו לו לשמור על השמנת.

ינאי קוסם, אדם שמקשיב, נבון, חסון, מאחז עיניים, שקרן,
ערמומי.
לעזאזל, הוא השטן!

הוא עשה את הצעד הראשון, השני והשלישי. הציע לי ללמוד איתו,
להסביר לי ולצאת איתי. ואני כיאה לפרח קיר מעוטר בקוקיות,
הבטתי מעלה פעורת פה לנוכח תשומת ליבו. והסכמתי.
זה התחיל לאט, בחיבוק בפינת הזולה, בפאב הסטודנטים. יצאנו כל
החברה לחגוג סוף סמסטר א': ינאי, שלושת חבריו הטובים, חברותיהם
ואני.
שיערי היה פזור.
לא ידעתי אם החום שהרגשתי היה מהבירות ששתיתי או מינאי.
בתחילת הערב ישבנו יחד סביב השולחן, אך עם כל בירה ינאי נע מעט
אחור, מחבק את מותניי. הרגשתי שמצאתי את גן עדן שוב. הוא לא
נשאר בגווטמאלה, הוא התחבא בליבי. ולינאי היה את המפתח בעיניו,
בידיו ובפיו.
כך חצי יושבים, חצי שוכבים היינו, בבועה זוהרת של חום, בפינת
הזולה. כשמעבר למטר ושולחן יושבים חבריו, שקועים בשיחה משלהם.
הוא הוציא מכיס מכנסיו סיגריה קטנה ודקה. לרגע מטורף קצר נדמה
היה לי שרואה אני מחט בידו.
ומחט ובועות לא הולכים יחד...

ניסית פעם? לחש באוזני, קולו מעביר רטט בכל גופי. הסתכלתי
עליו, לרגע הייתי שוב ילדה שמנה עם קוקיות, פרח קיר. הוא הצית
ושאף, ואחר נישק אותי. מכניס לפי את לשונו, חום גופו, קצת גן
עדן ועשן חשיש. עצמתי את עיני. ינאי נשם בשבילי, מקציב נשימתי
בפיו הרך, מעניק לי חמצן מראותיו. מסמן לליבי את קצב פעימותיו
בידו הימנית הנחה על שדי השמאלי.
וחשיש.

עולמי התמלא לאיטו בריחות חדשים של פרחי פרג, בכיף ובעשב.
עולמי התמלא בצורך וכמיהה. עיני הפכו אדומות כסמל לתהליך
הרוחני שעברתי, לזיקוק נשמתי.
ולמדתי מילים חדשות! למדתי "קריז","גלולות", "ספידים".
וינאי, המורה הנבון, לימד אותי לחיות דרך האף ודרך הוריד.
למדתי לחוש את הדם הזורם בעורקי המצטמקים. למדתי להעריך את
ינאי. ואהבתי את חשבון הבנק שלי, שאומנם קטן במהירות, אך היווה
דרך מהירה להתעלות.

הורי לא ידעו על מצבי המיוחד, ועל מצבי הכספי. ולכן כשנגמר
הכסף...
ינאי אמר לא לדאוג.
ואני חייכתי.
ינאי אמר שזה מחבר, וזה בחינם וזה...
ואני חייכתי.
ינאי אמר שעד עכשיו אני מימנתי לשנינו, ולכן רק הוגן שעכשיו
הוא יממן עד שאשיג קצת כסף.
ואני חייכתי.
ינאי אמר שיש בעיה.
שהחבר הוא אומנם חבר, אבל...
ינאי אמר שהחובות גדולים, שהוא לא יודע מה לעשות.
ינאי בכה, בעוד אני ליטפתי את שיערו החום הרך...
ינאי אמר שיש לו פתרון.
ינאי שאל אם אני אוהבת אותו? אם אני רוצה שיסתבך עם העולם
התחתון?
ינאי אמר שמצא פתרון.
ואני חייכתי.

תבינו, ינאי היה הראשון שלי. והפעם הראשונה כאבה, וגם השניה,
אולם בפעם הרביעית נהנתי! גיליתי איזורים חדשים בגופי שלא
ידעתי על קיומם. הפעם הראשונה שלי כאבה, אך היא לא כאבה כמו
הפעם הראשונה שלי עם החבר שלו. לא נהנים כשידייך מוחזקות ע"י
האלוהים שלך על מנת שלא תברחי, כשפניך שטופות בדמעות בעוד שפתך
התחתונה מתנפחת מסטירה. כשירכיך מופרדות בכח ע"י ברך זרה,
כשתחתוניך נקרעים, כשתוכך נקרע כשהוא...
לא נהנים.
אבל ינאי אמר שדי זה נגמר והנה - יש מספיק לשבוע.
ינאי...  ....
הוא אוהב אותי...
האלוהים שלי, מאור עיניי הכיר לי עוד מס' חברים.
לא נהנתי
לא נהנתי!

חדרי הקט, המוגן, במושב- בבית.
אימי מלטפת את ראשי, מסרקת שיערי לשתי קוקיות בלונדיניות.
זה מה שנשאר לי לאחר המסיבה. חגגנו משהו... כבר לא זוכרת מה.
אני הייתי הכיבוד.
בשלב מסוים בתחילת הערב, הקוצים שגידלתי כמתבגרת לתוך עצמי
פרצו החוצה. פרח הקיר הדל הרים את ראשו וחיפש מעט אור.
ולברוח.
הם לא קיבלו את זה בצורה יפה.

ניסיתי להסביר, בלשון רפה, לרופא במיון שנפצעתי מהקוצים. שמצאו
להם זמן לצאת החוצה.
הסברתי לאחות הלילה על קוצים ועל החוצפה והתעוזה שהם נותנים.
קוצים, כך אמרתי לה, קוצים יכולים לגרום לך להתעורר לפתע לתוך
סיוט. אך היא לא הבינה את מלמולי.

שנה מבוזבזת. שנה של בתי חולים ולבסוף החדר שלי.
מהמראה נשקפת לעברי דמות פרח שושנה מרוט וחצי נבול, קוקיה
בלונדינית אחת, וידי אימי המסדרות את השניה.

ינאי שאל אם אני אוהבת אותו?
והוסיף- למה לא עשית כדבריי? הרי הכל היה מסתדר בסוף?

השופט אמר שאם היה יכול לתת, היה ברצון...
אבל זאת עבירה ראשונה...
סטודנט מבריק...

הפסיכולוג אמר שעלי לדבר, שהטראומה... ויקח הרבה זמן.

הרופא מהמיון מבקר אותי לעיתים. הוא אומר שקוצים זה טוב, אבל
צריך להיגמל.
הוא יודע שלהגמל
זה לא קל.
ביחוד כשנגמלים מאלוהים, מאמברוזיה ונקטר, מחמימות וגן עדן.

כשנגמלים מינאי.