[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








תשאלו כל מי שתרצו- פיות ממושמעות שיודעות מה טוב בשבילן לא
מסתובבות בעיר באמצע הלילה. במיוחד לא ברגל ובמיוחד לא במרכז
העיר, איפה שכל הערפדים.
אבל אייוי היא לא פיה ממושמעת. והיא לא מפחדת מערפדים. הם תמיד
ריתקו אותה. כנראה זה הגיע אליה מהצד של אבא.
אז, היא היתה שם, קצת מפוחדת. לא מהערפדים- היא פשוט לא ממש
הכירה את האזור- ואייוי אהבה לדעת הכל, ידע נותן לה ביטחון
וכוח.
בניגוד למה שהיא ליד ילדים ובני אדם ראויים- היא היתה עכשיו
בגובה מטר שישים ושתיים, ללא כנפיים, בבגדים פחות- או יותר
נורמאלים. היא נראתה כמו נערה בת 16, או אולי יותר...
מהצד השני של המדרכה, מימינה היא ראתה ערפדים נוהרים להם
לכיוון התיאטרון. או יותר נכון למועדון שצמוד לתיאטרון. הם לא
שמו לב אליה והיא צפתה בהם. בקופה ישב ערפד עם שער קצת פרוע,
ומכר את הכרטיסים לערפדים שנכנסו לשם, למרבה הפתעתה- לא בבגדים
של המאה ה-17 אלא מסוג הבגדים שבני האדם הצעירים לובשים כשהם
הולכים בלילות להופעות התמוהות שלהם. מדי פעם היו כמה ערפדים
שבאו לבושים בבגדים הדורים של המאה ה-17. הם נראו מאד מרוצים
מעצמם. כנראה זה היה רק בשביל הכיף הפרטי שלהם... "יצורים
מוזרים, הערפדים" חשבה לעצמה "הם לא מבינים את עצמם אפילו..."
והיא צחקה. זה בדיוק מה שהיא אוהבת אצלם.
היא ניגשה לקופה בביטחון גדול ומדומה.
"מי מופיע בפנים?" היא שאלה את הערפד שישב בקופה. הוא הרים
אליה גבה וחייך. היא לא ראתה ניבים. מוזר. היא בטוחה שהוא ערפד
אבל. יש לו את הריח הזה...
"דת` וויש, בלודי מרי וטרנסלווניה." הוא אמר בגיחוך "את בטוחה
שזה הסטייל שלך? זה לא מקום לילדות כמוך להסתובב בו..."
"אני משוכנעת שזה הסטייל שלי" היא אמרה וזקפה את סנטרה "ואני
לא ילדה!" היא רכנה אליו קדימה ולחשה "בדיוק כמו שאתה לא בן
אדם..."
הערפד נראה מופתע ואף מפוחד קצת. אייוי חייכה אליו חיוך
מתנצח.
"אז... כמה זה כרטיס?"
"70 שקלים." הוא ענה לה קצת מבולבל. היא הוציאה את הארנק הכתום
שלה ושילמה לו.
"למטה במדרגות וימינה."
היא נופפה אליו וירדה למטה. ההתרגשות גאתה בה. פעם ראשונה שהיא
תזכה לראות ערפדים מקרוב כל כך ועוד הרבה כל כך! "מעניין מה
יקרה", היא חשבה "מעניין אם הם יגלו שאני..." היא בלעה רוק
"פייה..." היא ניערה את ראשה, היא הרי שמה בושם והיא גם הביאה
אותו איתה. היא ידעה שהיא לא הכי תשתלב שם, בחגיגת השחור-
כשהיא לבושה בחצאית ירוקה וחולצה סגולה. "לא נורא, נגיד
שהתלבשתי ככה סתם בשביל הבידור. כמו הערפדים שהתלבשו בסגנון
המאה ה-17 רק בשביל הבידור..."
היא נכנסה קצת בבישנות. היא ראתה בפנים לפחות שלושים ערפדים.
ההופעה עדיין לא התחילה. חלקם ישבו ליד השולחנות הקטנים
בצדדים, חלקם ישבו ליד הבר, וחלקם עמדו. היו שם הרבה עם כוסות
יין אדום ביד (או אולי... דם?) והיו כאלה ששתו קוקטילים
צבעוניים, עם מטריות קטנות בפנים. דברים עם שמות מוזרים כמו
"סי בריז" ו"סאן פרנסיסקו" "וסקס און דה ביצ`" ועוד כל מני
דברים עם סמך. היתה מוזיקה חלשה ברקע שהיא לא זיהתה. זה העלה
בה הקשר של בני אנוש מעונים וצורחים לרקע גיטרות ותופים- אשר
עליהם מנגנים כמה ילדים קטנים שחוקרים את הכלי... "מעניין" היא
חשבה "מתרגלים לזה לאט לאט..." היא התיישבה ליד איזה שולחן
קטן. הערפדים המשיכו להגיע. היא כבר קלטה כמה ערפדיות מתלחששות
לה מאחורי הגב, וכמה מבטים חודרים. היא חייכה אליהן חיוך
מזוייף וצחקה לעצמה. כל הסיטואציה הזאת שיעשעה אותה מאד. כעבור
עשרים דקות שהיא חכתה, צפתה בערפדים וחשבה לעצמה, כמה ערפדים
חסונים עם שער שחור וחלק וארוך מאד עלו על הבמה. לאחד מהם היה
"זקן צרפתי" (או לפחות כך אייוי שמעה שקוראים לזה) ארוך,
ועיניים חודרות שהוא צבע בעיפרון שחור.
הוא התקרב למיקרופון ושם עליו יד אחת. היא ראתה שיש לו כמה
טבעות גדולות בצורות של גולגלות, דרקונים שמקיפים אבן סגולה
ואנך.
"הערפדים האלה", חשבה, "הכל בשביל הפוזה. טוב נו, בלי הפוזה הם
הרבה פחות מעניינים". אחד מהם התיישב מאחורי התופים, ועוד
שניים החזיקו גיטרות: אחת ארוכה מאד עם ארבעה מיתרים, ואחת
קצרה יותר, עם שישה מיתרים. גם לערפד היפה, ליד המיקרופון,
הייתה גיטרה קצרה עם שישה מיתרים. "יפה?!" היא תהתה "הרגע
קראתי לו יפה... וואו... טוב נו. הוא באמת יפה. יש לו קסם כזה.
ועיניים שחודרות עמוק לנשמה". אייוי קצת התביישה להסתכל עליו.
היא הרגישה ערומה לגמרי מולו. ולא שהיתה לה בעיה עם עירום.
הרבה פיות בממלכת הפיות הן ערומות בדרך-כלל... פשוט, שהיא פחדה
שהוא יקלוט מי היא באמת.
כולם מחאו כפיים כשהם עלו על הבמה ואפילו שרקו שריקות חדות,
היא מחאה כפיים כמו כולם... היא התרגשה, באמת.
הערפד היפה פתח את פיו ודיבר: "שלום שלום... אנחנו דת` וויש!
ואנחנו מאד שמחים להיות פה הלילה. מקווים שגם אתם..."
"יהההה!!!!" מישהו שאג. הערפד היפה גיחך
"מסתבר שכן..." הוא אמר. "אז.... נתחיל!" מחיאות כפיים, שאגות
ושריקות הגיעו מכל מקום. ערפדים קמו על הרגליים והביטו אל הבמה
בציפייה. אייוי קמה באחת, והתקדמה את כיוון קידמת הבמה. היא
היתה צריכה לפלס את דרכה בין כל הערפדים. אבל היא הצליחה. היא
עמדה ממש מול הסולן, הערפד היפה. היא לא הייתה צמודה ממש לבמה.
אבל קרובה מספיק. ובזוית מושלמת- ממנו.
המתופף הקיש במקלות וצעק- "וואן! טו! וואן טו תרי פור!" והתחיל
לתופף בקצב סוחף ומטורף שאייוי בכלל לא הכירה. חיוך התפרש על
פניה גם הגיטרות נכנסו. התופים פעמו לה בקרביים, והגיטרות קדחו
בעצמותיה. והיא אהבה את התחושה... היא בחיים לא הרגישה ככה בכל
ימי חייה! הקצב הואט פתאום ונשמעה מצילה בודדת מקישה בקצב
מתמיד והגיטרות יבבו באיטיות, משהו הרה גורל עומד להתרחש,
הסולן עצם את עיניו החודרות ומילמל בקול רך, מילים בשפה אפלה
ולא מוכרת. התופים חזרו להשתולל והגיטרות גם כן. והסולן צרח
וצעק, ושר משהו לא מובן, בקול לא ערפדי.
ערפדים מסביבה פיזזו וקפצו, והפכו לבלגן שחור. היא עמדה ולא
זזה. מחייכת. פתאום מישהו דחף אותה בגבה אל הבמה. תחושה
מבולבלת, של הלם ואולי גם זעם עברה בה, היא הסתכלה מהר אחורה
וראתה ערפדית יותר גבוהה ממנה שדחפה אותה: "מה?!" היא שאלה,
ניסתה לחשוב על שאלה טובה יותר.
"פוגו." הערפדית השיבה- ניסתה להישמע מעל המוסיקה. אייוי
נותרה מבולבלת.
"כל הבנים מתרוצצים ונכנסים אחד בשני, ונפצעים. את רוצה גם
להיפצע?"
"לא..." אייוי ענתה לה. המנהג נראה לה תמוהה...
"אז זהו. כדאי שנפנה להם מקום".
"אה... תודה", אייוי השיבה והביטה בה. הערפדית חייכה חיוך ללא
ניבים. אייוי תהתה מדוע לא רואים להם את הניבים-למרות שהם
ערפדים לכל דבר. "אולי רק לפני שהם נושכים..." היא הביטה
בערפדים משתוללים לצלילי המוסיקה. וגירדה בראשה. פתאום היא
התפוצצה מצחוק, "כל כך טיפשים שזה נהדר!".
הפוגו שכח והיא חזרה למקומה, מול הסולן הנפלא. היא נעה לפי
קצב המוזיקה כמו שהיא ראתה אחרים עושים. היא ניסתה שזה יראה
כמה שיותר טבעי. פתאום היא קלטה שערפד אחד מסתכל עליה. היא
נבהלה. "אולי הוא עלה עלי? אולי הוא יודע מה אני? למה הוא
מסתכל?" היא הפנתה מהר את מבטה בפחד. אחרי כמה שניות, היא כבר
לא יכלה לעצור את עצמה. היא הביטה בו שוב. הוא חייך לעומתה
חיוך קטן, ללא שיניים, והפנה מבט. "אההה..." אייוי הרגע הבינה
שהיא פשוט מוצאת חן בעיניו. "לזה אני לא ציפיתי, שערפד יתחיל
איתי? כמה אבסורד!" הם עוד המשיכו להחליף מבטים, אפילו שהשיר
הזה נגמר והתחיל אחד אחר. היא הסתכלה על הסולן, ועל הערפד
האחר- שנראה צעיר יותר. היא קצת נקרעה. "טוב. זה לא כאילו
הסולן יעלב אם אני אדבר עם השני. הוא בכלל לא שם לב שאני שם.
וגם אין לי סיכוי איתו, הוא רמה אחת מעלי- בוא נגדיר את זה
ככה. ויכול להיות שבכלל יש לו חברה. הא, לא חשבתי על זה...
ו... ו... הערפד הראשון שמתחיל איתי ואני לא אשתף פעולה? טוב
ניתן לזה צ`אנס. מקסימום לא- אז אני אמשיך להביט בסולן
ולפנטז..." היא הביטה אל הערפד הצעיר יותר, שהיה במרחק-מה
הצידה ממנה, היא קרצה אליו והוא התחיל להתקרב... "או...
וואו... הוא מתקרב! איזה פחד... טוב אייוי! תישארי רגועה!"
הערפד נעמד לידה והיא פנתה אליו.
"היי!" הוא צעק אליה בחיוך.
"היי..." היא סימנה עם השפתיים וחייכה.
"אני גל." הוא אמר לה. "איך קוראים לך?"
"אמ... אמ..." אייוי לא חשבה על זה... "נטע!"
גל הערפד צחק. היה לו שער שחור עד הכתפיים ומדורג שקפץ קצת
לצדדים. יחסית לערפד הוא נראה מאד חביב.
היא התחילה ללכת הצידה למקום שבו אפשר לדבר, וסימנה לגל לבוא
אחריה.
היא התישבה ליד הבר, שם היה קצת יותר שקט.
"אז..." היא חיפשה מה להגיד... "מה שלומך?"
"הכל טוב..." הוא ענה לה. מחפש גם הוא מה להגיד. "ואת?"
"הכל מעולה." היא לא ידעה אם הוא חושב שהיא ערפדית או בת-אדם.
והיא לא מצאה מה לשאול. איך אפשר לשאול אותו בן כמה הוא? ומה
זה יעזור לה? אם הוא היה בן אדם- הוא בטח היה בן 17..."
"אז..." גל חזר לדבר, והציל את אייוי "מה דעתך על `דת` וויש`?"

"מכשפים!" היא ענתה לו בחיוך. "פעם ראשונה שאני שומעת אותם".
"באמת? הייתי כבר בכמה הופעות שלהם" הוא ענה "אני כבר קצת
מכיר".
"מגניב... ומה עם הלהקות האחרות? אתה מכיר?"
"את `בלודי מרי` לא בדיוק. אבל אני ממש מת על `טראנסלווניה`!"
"כן? גם הם מנגנים בסגנון הזה?"
"דומה... יש להם גם זמרת, והיא שרה קטעי מעבר אופראים כאלה.
מאד מוכשרת. יש לה קול סופראן נדיר" הוא אמר בהערכה.
"וואו... נשמע טוב."  התשוקה והסקרנות של אייוי גדלה מרגע
לרגע.
"אז... כמה זמן אתה ערפד?" אייוי הטיחה את השאלה.
"לא הרבה, 4 שנים בערך." הוא ענה. אייוי הנהנה.
"זה לא הרבה? אני ערפדית רק כמה ימים..." היא שיקרה. היא הייתה
חייבת לשקר.
"אההה... אז בגלל זה את לא נראית כל כך. בהתחלה בכלל חשבתי שאת
בת-אדם. ועוד יש לך קצת את הריח שלהם אז בכלל... ברוכה הבאה!"
הוא חייך חיוך גדול ולחץ לה את היד.
"הו תודה לך..."
"האמת היא, שרוב הערפדים לא נושכים בני אדם. נשארה רק עוד
קבוצה קטנה של כאלה... (כמעט כמו כת) שעוד נושכים בני אדם. ורק
בגללם, לעיתים רחוקות, מצטרף מישהו או מישהי חדשה."
"כן? לא ידעתי... חשבתי שזה כולם...".
"לאאא... כבר מזמן לא!" הוא ניער את הראש בתנועת ביטול. "רק
חיות." הוא אמר "הערפדים שעוד נושכים בני אדם, הם כמו האפיש
האלה שיש לבני-האדם. מיושנים, אדוקים וקיצוניים."
"הבנתי... נחמד לדעת", אייוי חייכה.
"תגיד, באים לפה בני-אדם מדי פעם? או שרק ערפדים?"
"מדי פעם. אבל אלה שהם ממש היסטרים ובאמת בתוך כל הקטע הזה של
בלאק מטאל, דת` מטאל, דום מטאל, גות` מטאל, מאגיה, וויקה וכל
זה... די תמהונים כאלה. בגלל זה אני ממש התלבטתי, את מבינה? כי
אם את ערפדית את אמורה להיראות כמו אחת, ואם את לא, את אמורה
להיראות ממש כמעט כמו ערפד, אפליו עוד יותר מפחידה כדי להוכיח
את עצמך. אבל את נראית תמימה כזאת. בלי איפור שחור, בלי בגדים
שחורים, בלי טבעות ושרשראות וכל השיט הזה..."
"בלי כחל ושרק."
"בדיוק. "
"ככה נוח לי" היא חייכה "וחוץ מזה, זה שאני ערפדית זה לא אומר
שאני חייבת להיראות כמו האב-טיפוס הערפדי. והאמת היא, שבאמת
רציתי לראות איך יגיבו."
"ואיך הגיבו?" גל שאל בחיוך.
"בינתיים?" היא חייכה "טוב מאד". היא נשכה את הלשון עם השיניים
הקדמיות וקרצה לו, הוא צחק.  
"אז תגיד... גל..." היא החלה לשאול, "בן כמה היית כשנשכו
אותך?"
"הייתי בן 17."
"אני בת 16." אייוי אמרה.
"וואלה? כמה נחמד." הוא חייך אליה.
"תודה." היא חייכה בחזרה. "תגיד, לפני שאנחנו חוזרים לבמה, איך
קוראים לחברי הלהקה?"
"יש להם כינויים. אני לא ממש יודע את השמות: המתופף זה רקס,
הבסיסט זה פאנג, הגיטריסט זה (תאמיני או לא) דרקולה, והסולן זה
אלגרנון. אבל יכול להיות שאלגרנון זה השם האמיתי שלו."
"נחמד..." היא קפצה מהכיסא ומשכה את היד של גל בחזרה אל המקום
שהיא עמדה בו מקודם. "אלגרנון..." היא חשבה "שם אצילי."
הם חזרו לקפוץ, ולטלטל את הראש ולנוע לפי הקצב... השיר נגמר
ואז אלגרנון דיבר: "עכשיו," הוא אמר בקול העמוק שלו, "השיר הבא
זה בשביל להרגיע אתכם טיפה... אז תאזינו."
התחיל שיר שקט, דרקולה החל לפרוט על הגיטרה. היה נראה כאילו
מישהו תקע סיכה בערפדים, והם נשארו תלויים ריקים ועייפים
באוויר. הם נשמו עמוק ובאיטיות, ולאט-לאט הסדירו את נשימתם. גל
הסתובב אל אייוי, היא ראתה שהוא רוצה לרקוד איתה, מסביבם היו
כבר כמה זוגות רוקדים. היא פחדה מלהתקרב יותר מדי שמא יריח
אותה. השפתיים שלו החלו להתעוות לחיוך נבוך- היא חייכה אליו
ויצאה מזה באלגנטיות- "אני כבר חוזרת. אני צריכה להסתכל במראה
שניה..." הוא גלגל עיניים לשמיים "בנות!" הוא חשב "אנושיות או
לא, לא ישתנו לעולם", טוב, הוא סימן עם השפתיים, היא הסתובבה
לכיוון השירותים והוא נעמד בצד וחיכה לה.
"אוקי, אוקי, אוקי, מראה!" היא חשבה לעצמה. היא מצאה מראה
והביטה בעצמה, היא נראתה בסדר גמור. קצת עייפה וסמוקה, אבל
בסדר. לפחות היא לא הזיעה יותר מדי. היא נכנסה לתא שירותים אחד
ונעלה את הדלת.
"טוב!" היא חשבה "עכשיו איפה שמתי את ריח הערפדים הזה שהכנתי
לפני יומיים?" היא מצאה את הבקבוקון, היא מרחה טיפה על צווארה,
שערה, ועל קו השער שם היא הזיעה קצת. "לא יותר מדי". היא חשבה
"שלא ישים לב ליותר מדי שינוי בריח", היא הכניסה את הבקבוקון
לתיק והוציא בקבוקון "טסטר" עם שפריץ כזה של בושם אנושי. מישהי
סיפרה לה פעם שגם ערפדיות שמות בושם אנושי, כי גם הן מזיעות
לפעמים. היא השפריצה שפריץ אחד בתוך המחשוף והחזירה אותו לתיק,
ניערה את השער ויצאה החוצה.
ברגע שיצאה היא תרה אחר גל, היא מצאה אותו וחייכה אליו. "הוא
באמת נחמד מאד". היא חשבה, "ויש בו משהו מיוחד כזה, מסתורי
כזה. כאילו הוא יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע". המבטים שלהם
הצטלבו והם חייכו ביביישנות.
הוא הושיט לה את יד ימין, והיא שמה את היד שלה בשלו, הם
התקרבו, לאט-לאט. הלב שלה פעם, היא רקדה קרוב עם פאונים בעבר,
אבל עם ערפד?! בחיים לא... הוא קירב אותה אליו מאד, מרחק נשיכה
ממש (אצל ערפדים זה לא מרחק נשיקה, אלא נשיכה. הומור מעוות
שכזה... נו ערפדים, לכו תבינו), והביט לה עמוק בעיניים, היא
הביטה לו בעיניים, הלב שלו גם פעם "כל כך יפה, כל כך אמיתית."
הוא חשב, "אני בהלם שאני בכלל נוגע בה".
היא שמה את היד שלה על הכתף שלו, קצת בבישנות, והוא הניח את
היד שלו על המותן שלה. האצבעות בידיים המוחזקות שולבו והם
רקדו. נעו מצד לצד, והסתכלו עמוק בעיניים אחד של השניה, ושתקו.

פתאום, גל סובב אותה. אייוי קצת נבהלה וחייכה, הם שניהם
חייכו.
הם חזרו לאותה תנוחת מוצא, ואז אייוי התקרבה אל גל, היא תחבה
את הראש שלה בחזה שלו, היד של גל נכרכה מסביב למותן של אייוי
עד לגבה.
הידיים (האחרות) נשארו שלובות, הפעם הן היו קרובות לליבה של
אייוי.
היא הרגישה את הנשימות שלו, את החזה שלו עולה ויורד, את הריח
הערפדי שלו. והוא, חיבק את נטע קרוב אליו. הוא התגעגע לקירבה.
הוא עצר את הדמעות שבו בכוח.
השיר נגמר, וגם הריקוד נגמר. החיבוק שלהם, הפעימות המשותפות של
שניהם. אבל הם עדיין היו אפופים בזה. שניהם חייכו חיוך קטן,
המום, וכן.

אלגרנון נשך את השפה בדרך ערפדית למדי, אך אנושית מאד.
התופים חזרו להשתולל, אלגרנון חזר לצרוח, ואייוי וגל חזרו
להתנועע לקצב המוסיקה. "דת` וויש" ירדו ו"בלודי מרי" עלו.
בסגנון שונה, שקט יותר. אבל לא שקט ממש, גל הסביר לה ש"דת`
וויש" ניגנו דת` מטאל, "בלודי מרי" מנגנים דום מטאל,
ו"טראנסלוניה" מנגנים גות` מטאל. אייוי כמובן לא הבינה מזה
כלום ורק הנהנה.
קצת לפני השחר ההופעה של "טראנסלוויה" נגמרה, ערפדים התחילו
להתפנות ל... טוב נו, לאן שזה לא יהיה... גל ואייוי יצאו
החוצה, לאוויר הצח.
"גל אני..."
"ששש..." היא היסה אותה, ושם את אצבעו הארוכה, הרזה והלבנה על
פיה. "אני יודע. את לא ערפדית, את גם לא בת-אדם, וגם לא קוראים
לך נטע".
אייוי השפילה את ראשה. היא הרגישה מאד נבוכה ומבויישת, אבל גם
קצת הקלה על כך שהוא גילה לבד.
"אני מצטערת" היא אמרה לו, בקול רועד.
"זה בסדר..." גל ענה לה והוריד את אצבעו משפתיה. "עוד לא רקדתי
עם פיה בעבר". היא שמעה בקולו שהוא חייך קצת.
"וגם... אני לא רקדתי עם ערפד בעבר..." היא ענתה גם קצת
מחוייכת, ועם פנים מושפלות עדיין.
הוא התקרב אליה קצת, העיניים שלו התרככו. כל כך הרבה הוא חש
כלפיה, והוא בקושי מכיר אותה. הוא הרים את הסנטר שלה, והביט
בעיניה.
היא הביטה לו בעינייו הרכות- היא חשה כלפיו גם כל כך הרבה. היא
לא ידעה שערפדים יכולים להיות כאלה.
הם הביטו שוב אחד בעיני השניה, בעיניים דומעות. שניהם, בבת אחת
התקרבו, והתנשקו. נשיקה מלאה בכאב ואהבה.
והדמעות ירדו על לחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם הייתי יכול
גם לדפדף.
היום אני תקוע
על אותה תמונה.





אחד בחיקוי של
טרומפלדור
מאונן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/12/04 19:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נימרודל פורסט-סטרים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה