אני מדליק את האור- הוא נראה מוזר, כאילו מאחורי מסך ערפל-
מדשדש איכשהו למיטה המעופשת, נזרק עליה. שום דבר לא עובר לי
בראש עכשיו, או שאולי כל כך הרבה שאני לא מצליח להבין מה, ולכן
מתעלם מהכול. אני לא מצליח להיזכר איך הגעתי למלון המזופת הזה,
זה לא באמת משנה לי, העיקר שאני כבר לא בבית. אני כבר לא יכול
לראות את ארבעת הקירות שפעם קראתי להם בית, לא מצליח להיזכר.לא
מצליח להיזכר מה היה לי על  הקירות, מה עמד באמצע החדר. רק
ריחות מציפים אותי, הריח של הבושם שלה, של השיער, איך היא
הריחה אחרי המקלחת, את החמיצות המתוקה שלה כשהייתה חוזרת מהחדר
כושר. אבל למה זה מעניין אותי עכשיו? אני לא יודע אם היא עוד
חייה, אולי היא החליטה בסוף לדפוק כדור בראש, האמת לחתוך
ורידים יותר מתאים לה, להרגיש איך החיים שלה בורחים לה מבין
האצבעות, איך מה שהחזיק אותה בחיים לשלושים ושבע השנים
האחרונות נעלם, כאילו הוא לא היה. ושוב הערפל, הוא כל כך חזק,
השילוב הזה של האלכוהול והטבק, אני כבר לא יכול לסבול את זה,
הערפל שסובב לי את החיים, אני חייב לברוח ממנו....
אין לי מושג כמה זמן ישנתי, אבל  יש לי כאב ראש בגודל של הבטן
שלה. למה כל מה שאני חושב  עליו מזכיר לי אותה? היא ביקשה,
דרשה שאני אעזוב, למה אני מנסה בכוח לדבוק בה, בזיכרון של
החיים איתה, הם כבר נגמרו. היא מן הסתם כבר לא תהיה עם אף אחד
אחר, אני מכיר אותה מספיק טוב, אחרי הכול חיינו אחד לצד השני
כמעט עשרים שנה, אני אולי הבנאדם שהכיר את הרגלי החיים שלה הכי
טוב, היא הייתה קמה בצהריים, שני כוסות וויסקי, שלוש סיגריות,
אוכלת משהו, ושוב חוזרת לישון, כותבת עוד חמישה עמודים בספר
שלה, שהיא אף פעם לא תסיים, מקלחת, ואז היינו מתחילים לחיות
כמו זוג. היא הייתה צריכה את השעות האלה לעצמה, הבנתי את זה,
קיבלתי אותה, והיא אותי, היינו יושבים בסלון, רק מנורת שולחן
דולקת, קוראים ביחד משהו, מבשלים יחד ארוחה קלה, ואז יוצאים
לבלות עם חברים, אבל כל זה נגמר, נמאס לה לחיות חיים כאלה,
גירשה אותי מהבית בלי להסביר לי למה, לא הייתי צריך הסבר,
ידעתי בדיוק למה, ולא עצרתי אותה, כנראה שגם לי נמאס, אבל לי
אין אומץ לעשות את מה שאני יודע שכל בנאדם במצב שלי היה עושה,
אולי אני עוד מאמין במה שחשבתי כשהייתי יותר צעיר, שיש טעם
לחיות, נמאס לי כבר להיות בחדר הזה, חוץ ממנורה בתקרה, מיטה,
ושידה קטנה שעליה יש טלפון אין בו כלום, אני כבר לא מוצא שום
הנאה בסיגריות המגעילות האלה, והאלכוהול כבר לא מזיז לי, ושוב
אני זורק את עצמי על המיטה, בניסיון לברוח מעצמי.
השמש מתחילה לשקוע , והחום המעיק מתחיל להתפוגג, אולי בחוץ אני
אמצא יותר תשובות, כי בפנים לא מצאתי כלום חוץ מזיכרונות חסרות
חשיבות, על חיים שהיו, כאילו של מישהו אחר. אני מסתובב
ברחובות בריקים, כדי שלא לראות אף אחד, כאילו הנוכחות של מישהו
אחר תהרוס לי כל אפשרות של הבנה עצמית, הכול כל כך מרוחק, חסר
חשיבות, ושוב הזיכרונות, איך היינו הולכים הרחובות האלה, בדרך
לים, מחובקים רוקמים חלומות יחד, כשעוד היינו יחד, ולא כל אחד
בנפרד תופסים את אותו המרחב, לאן הביחד הזה נעלם, איך הוא
התפורר כל כך מהר, איך נהפכנו מישות אחת בשני גופים, לכלום
הגוף אחד משותף?
הרוח מהים עולה ומציפה אותי בריח המלוח של הגלים, בריח של
הוודקה הזולה של הילדים שמנסים להיות גדולים, ולא מבינים כמה
זה חשוב להיות ילדים, לנו הגדולים כבר אין שום הנאות בחיים,
למה הם רוצים לסבול? הלוואי שהייתי יכול לחזור לתקופה הזאת
לזמן הכי יפה שאני יכול לחשוב עליו, בזמן הזה הכרתי אותה,
היינו כל כך צעירים תמימים, חשבנו ששום דבר לא יעצור אותנו,
טעינו כל כך. לא יכולנו לראות כלום חוץ מהחלומות שלנו, חיינו
בתוכם בלי לראות שום דבר מעבר, התעקשנו לראות רק את החיים ההם,
התעלמו מהמציאות, היא לא הייתה חשובה, הייתה לנו את המציאות
שלנו, ושם דבר אחר לא היה חשוב לנו, הוא לא היה קיים אצלנו, לא
רק שלא הייתה בתודעה, היא לא הייתה בכלל.
הקור של לפני הזריחה מעיר אותי, קר כל כך על החול הלח, איך אני
אגיע למלון שלי, אני לא מצליח להיזכר איפה הוא, או איך קוראים
לו, השעה בערך ארבע אם מתחיל להיות אור, איפה אני אמצא מפלט
מהקור הזה, הוא כאילו נובע מתוכי, ואני לא מוצא סיבה לנסות
להתחמם, ושוב ממשיך לשוטט לי על החוף בלי מטרה, בשעות האלה אין
אף אחד מסביב חוץ מהזונות שמוצאות מעין מרגוע אחרי הלילה הקשה
שהם עברו, ליפני שכבר לא יהיה להם כוח והם ילכו לישון, רק כדי
לקום לעוד לילה כזה, איך הם חיות ככה? ואני מתעלם מזה שהחיים
שלי כל כך דומים לשל הזונות הצעירות האלה, שעוד לא הגיעו לגיל
חמש עשרה וכבר נשלל מהם כל חופש בחירה, והם חיות במאבק
היומיומי שלהם להמשיך לחיות, מדהים איך אני יכול להיות כל כך
עיוור להשוואה הזאת.
אני מנסה להדליק עוד סיגריה, אולי כדי להתחמם, אבל רק ניצוצות
של הצור יוצאות, מחזיר את המצית לכיס, היא כבר לא תעזור לי,
כמו כל כך הרבה 0;ברים בחיים, אבל אני ממשיך להסתובב עם
הסיגריה בפה, מתוך הצלליות אני שומע קול, צריך אש? תודה מגומגם
נפלט לי, לא כי אני מתכוון אלא מתוך הרגל, ילדה בערך בת שבע
עשרה, אולי קצת יותר מחזיקה את האש, וכאילו היא בוקעת מתוך
הידיים שלה. אני מתחיל ללכת ממנה וכבר סיימתי חצי סיגריה כששוב
אני שומע את הקול שלה, הכול טוב? אתה נראה כאילו קרה משהו, למה
הילדה הזאת נכנסת לי לחיים, אני בכלל לא מכיר אותה, ואיך היא
כבר יכולה לעזור לי, אני מספיק זקן כדי להיות אבא שלה, אבל
משהו בטון של השאלה מכריח אותי לחזור אליה, אולי זה בגלל שזאת
הפעם הראשונה בכל כך הרבה זמן שמישהו שם לב אלי, לפי הזיפים,
לפחות שלושה שבועות. לא, הכול בסדר, אני עונה בניסיון להסתיר
את ההתרגשות המוזרה. אתה בטוח? כן אני בטוח. טוב, אם הכול בסדר
אני לא אעקב אותך, בטח יש לך לאן ללכת, אנשים לא מסתובבים כאן
סתם בלי סיבה באמצע הלילה, לפנות בוקר לייתר דיוק. לילה טוב,
אני ממלמל תוך כדי הליכה, רגע, קח את המצית שלי, למקרה שתרצה
לעשן עוד, אני לוקח אותו ומכניס לכיס.
איך שהוא אני מצליח למצוא את הדרך חזרה למלון , ונכנס לחדר
בדיוק ברגע שהשמש זרחה, האור מסנוור, אני ממהר לסגור את
התריסים, בשנים האחרונות התרגלתי לחיות בלילה, את הכתיבה שלי
הייתי עושה רק בלילה, את הימים ביליתי בחדר חשוך, מקשיב לבעיות
של אנשים ולוקח על זה המון כסף, לא הייתי עושה כלום חוץ מלעשות
כאילו אני מתעניין בבעיות הקטנוניות של פסיכולוגים, לשמוע את
הקיטורים שלהם על החיים המזופטים שלהם, איך נמאס להם להיות שם
תמיד, אבל לי זה לא הזיז במיוחד, כי ת'כלס הם ניתחו את הבעיות
של עצמם יותר טוב משכול בנאדם אחר היה יכול, לרוב היו להם יותר
תארים והתמחויות מלי,  אבל הם שילמו כסף טוב, ולא הייתי צריך
לעבוד יותר מדי, שלוש ימים בשבוע הספיקו, ובשאר הייתי ישן. אני
אפילו לא מוריד את החולצה, אין לי  כוח לעשות כלום, ושוב אני
נרדם על המיטה שמסריחה הזאת.
במשך הבוקר אני עוד מצליח לא להישאר ער יותר מכמה דקות, אבל
אחרי שלוש בצהריים אני כבר לא יכול לישון, ושוב אני יוצא
להסתובב ברחובות, אני מחפש משהו להעסיק לי את המחשבות, הכול רק
לא לחשוב על עצמי, יש יותר מדי אור ברחוב, גם החום מעיק בצורה
שאני לא מכיר, אני נכנס לחנות של ספרים משומשים, אולי אני אמצא
משהו מעניין, או לפחות יותר משהו שיגרום לי לחשוב. כל ספר שאני
מרים ומתחיל לקרוא גורם לתוצאה ההפוכה, הוא מכריח אותי לחשוב
על החיים שלי, מתוך ייאוש ותסכול  אני מצית את הספר האחרון
שלקחתי, ומחזיר אותו למדף, עוד לפני שאני יוצא מהחנות כל המדף
בוער, אני מדליק סיגריה ויושב על המדרכה ממול החנות וצופה בה
עולה בלהבות, נקמה מתוקה. שנייה לפני שאני מחזיר את המצית לכיס
אני קולט שרשום עליה משהו, מספר טלפון, במבט שני אני מבין שזאת
המצית שהזונה הביאה לי בלילה הקודם.
אולי אני אתקשר אליה, אין לי משהו יותר טוב לעשות, וזאת יכולה
להיות דרך טובה להיפטר מהמחשבות שלי, כן, מה הכתובת, היא
שואלת, האמת אני לא יודע, אני אחזור אלייך כשאני אדע, בעל
המלון מסתכל עלי במבט מוזר, אבל הוא אומר לי, טוב מתי להגיע?
מתי את יכולה? עוד חצי שעה, טוב אני אחכה. אני נשכב על המיטה
ומחכה, פתאום אני מתעורר מיד שמלטפת לי את הגב, אני מתהפך,
תופס אותה ומתחיל לנשק אותה, לא, היא אומרת, לא ככה, לאט...
אני מתעורר והיא עדיין לידי, בוהה בי. למה את עדיין כאן? אתה
מעניין אותי, אתמול נראית אבוד כל כך, אבל באותו רגע גם כל כך
צלול. אני רוצה להכיר אותך. לא כדאי לך, צדקת בתחושה הראשונית
שלך, אני אבוד, אני מטרה אבודה. אם יש משהו שאני יודעת זה ללכת
עם הרגשות שלי, השכל שלי אף פעם לא הוביל אותי למקומות
הנכונים, ואני מרגישה בך משהו. כל מה שיש בי זה ייאוש ומרמור,
אני חי רק כי אין לי את האומץ לעשות את זה, אתה לא נראה לי
בנאדם כזה, יש סיבה שבגללה אתה לא מתאבד. פעם האמנתי שיש סיבה
לחיים, אבל כל כך הרבה זמן עבר, אני כבר לא רואה סיבה. ואם אני
הסיבה? את, במה אני יכול לעזור לך? את נראית לי כמו מישהי שכבר
רגילה להסתדר לבד. אני מסתדרת, אבל לא חייה. את רוצה שאני
אעזור לך לחיות, ואז את תעזבי אותי במנוחה, אני אעזור לך, אם
תרצה, אבל אתה חייב לעזור לי קודם, אני רוצה לחיות כמו שצריך
פעם אחת. מה את רוצה, כסף? אני יכול לתת לך את כל הכסף שאי פעם
תרצי. לא, יש לי כסף. אז מה את רוצה? לא יודעת, עזרה, לצאת
מהחיים האלה, להתחיל מחדש.
הדבר היחיד שאני יכול להציע לך זה את החיים שלי, תוכלי להמשיך
אותם, אולי תהפכי אותם למשהו יותר טוב ממה שאני עשיתי, אני
קיבלתי את החיים האלה לפני שלוש שנים ולא עשיתי איתם יותר מדי,
עכשיו תורך, אבל אם לא תצליחי, תבטיחי לי, כמו שאני הבטחתי למי
שנתן לי, שתעבירי אותם למי שנראה לך שיוכל להפיק מהם את המרב,
את שכנעת אותי שזאת את, בגלל הנחישות שלך, בגלל הדאגה שלך
לאחר- אעשה כמיטב יכולתי- לא, אני דורש יותר! אני לא יכולה לתת
יותר, את יכולה לתת לי את הנשמה שלך, טוב קח, רק תן לי
הזדמנות, יש לך חמש שנים, אם עד אז לא תעשי עם החיים האלה
משהו, תעבירי אותם למישהו אחר, נשבעת, אני לא צריך שבועות, רק
חתימה קטנה.