אהבתי אותה כל כך. כבר חמישה חודשים שאנחנו תקועים ביחד באותו
חור, ישנים 10 מטר אחד מהשני בתוך קרוונים מזדיינים, כל היום
רק עובדים וטוחנים מהבוקר עד הלילה, עושים מה שהמניאק הזה אומר
לנו. כבר נמאס לי מהחרב הכבדה הזו, ובמיוחד מהשיריון המסורבל
הזה, לעזאזל... חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה שאני לא אתן
לשום דבר להרוס לי אותו.
הבטתי בעיניה והיא בשלי, יכולתי לראות את הדמעה מציצה מעינייה,
מהססת, אם עכשיו זה הרגע הנכון לצאת, אם ככה זה יצא טוב, אם
ככה זה כמו שכתוב... התקרבתי אליה לאט לאט ונשקתי לה, שפתותינו
התנתקו לשנייה ומהר נצמדו בחזרה כאילו חששו להיות לבדן, זה היה
בלי לשון אבל בכל זאת מדהים, לא יכולתי לעצור מהתרגשות, הרגשתי
כאילו זה ימשך לנצח, כל כך נהניתי... עד שהמניאק הזה צעק
"קאט". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.