פרק-1
היא שכבה במיטה על הגב.
באותו יום היו לה את המצעים הכחולים עם הכוכבים הלבנים, אלו
שהיא אהבה במיוחד וחשבה על מה שקרה לה דקות ספורות לפני כן.
רוקסאן הביטה בשעון שעל השידה ליד מיטתה, השעה הייתה שתיים
וחצי בבוקר. היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר מה העיר אותה.
היא הייתה בדיוק באמצע חלום בו היא הייתה במסע בממלכת זמארה עם
כמה מן הדמויות החביבות עליה בחלומותיה:
לסל-האלף הנמוך והחביב אך המעט פחדן, האנו-הקנטאור החכם ומהיר
החימה, וארו-הפאון השובב ויפה התואר.
יחד הם חיפשו דבר מה, היא לא הצליחה להיזכר מה, כאשר הרגישה
שמישהו נוגע בידה.
היא פקחה את עיניה, החדר היה חשוך כמעט לגמרי, מואר אך מעט
באור הלבנה, סמוך לראשה התעופף יצור שגובהו לא עלה על עשרים
ס"מ, היו לו כנפיים. בלי לחשוב בכלל, כיסתה רוקסאן את ראשה
ונופפה בידה מול פניה כדי לגרש את מה שהיה שם, היא די נבהלה.
לאחר מספר דקות היא אזרה מספיק אומץ כדי להסיר את השמיכה מעל
ראשה. היא העיפה מבט מהיר בחדר ומאחר ולא ראתה שוב את היצור
היא נגשה מהר להדליק את האור. היא הזיזה מספר כריות שהיו
זרוקות לה על המיטה וחיפשה בפינות החדר, היא לא מצא שום סימן
או רמז למה שהיה שם קודם לכן.
רוקסאן הלכה לסלון בו ישבו הוריה ודיברו על דברים הקשורים
לעבודתם - אמה הייתה מדענית ואביה פרופסור להיסטוריה
באוניברסיטה - הם היו עסוקים בביטול מספר פגישות של מהלך השבוע
כיוון שאמה של רוקסאן התכוננה לטוס למחרת בשעת בוקר מוקדמת
לחו"ל למשך כשנה לשם פרוייקט מדעי חשוב ביותר.
רוקסאן ביקשה מאביה לבוא איתה לחדר, היא סיפרה לו שראתה משהו
מתעופף ליד מיטתה, אך כיוון שהיה חשוך הוא נראה לה שחור והיא
הצליחה להבחין רק בקווי המתאר של הדמות.
אחרי חיפוש מהיר בחדר אמר לה אביה שהיא כנראה רק דמיינה זאת
ושעליה לקרוא פחות סיפורי פנטזיה לפני השינה ולא להתעסק בכל
השטויות האלה על פיות, שדונים ויצורים קסומים, ויותר לבלות עם
חברות ("תראי מה זה גורם לך לחשוב כל השטויות האלה!"). הוא
ביקש ממנה לחזור לישון בזמן שהוא חוזר לסלון לדבר עם אמא.
בלי לומר מילה נשכבה רוקסאן במיטה, אביה כבר יצא מהחדר אך היא
עוד לא כיבתה את האור.
היא חשבה שמה שראתה היתה בעצם פיה, אבל היא לא רצתה לומר זאת
לאביה שגם כך לא אהב את הנושא. היא מאוד התרגשה וניסתה לחשוב
למי היא יכולה לספר ושיאמין לה, אבל לא היו לה חברות אותן תוכל
לשתף. היא קצת כעסה על עצמה, על כך שהעיפה רק מבט חטוף בפיה
ומיהרה לגרש אותה ולא חיכתה בסבלנות לראות מה יהיה הצעד הבא
שלה.
היא יכלה לשמוע מהסלון את קולו של אבא. למה הוא שונא כל-כך
פנטזיה וחלומות? חשבה רוקסאן, למה הוא צריך הוכחות לכל דבר?
לבסוף היא ניגשה לכבות את האור, מעט כועסת היא חזרה לישון.
בלילה הבא וגם בלילות שלאחר מכן לא קרה שום דבר מיוחד, הפיה לא
חזרה ואף רמז או זכר למה שקרה באותו לילה לא נראה.
לאט לאט רוקסאן החלה לחשוב שמה שקרה היה באמת רק חלום והיא לא
ראתה כלום, מה שגרם לה לאכזבה קשה.
עד שלילה אחד...

זו גירסה ראשונית של הפרק, בקרוב אכתוב אותו מעט אחרת....
הערות והארות יתקבלו בברכה!