לאחרונה פורסם סקר שבו נשאלו אלפי נבדקים משכבות אוכלוסייה
וגילאים שונות, מהו הגיל הכי טוב בחיים. הגיל שנבחר בסקר אינו
רלוונטי, מה שכן רלוונטי זה הנתון המדהים שאף אחד מהאנשים לא
בחר את הגיל שהוא נמצא בו עכשיו לגיל הכי טוב בחיים.
הנתון הזה מעלה מספר שאלות: מדוע אף אחד מהאנשים לא חושב שהוא
נמצא בגיל המאושר בחייו? האם האדם לא יכול להיות שמח ומאושר
בחלקו ותמיד יחפש יותר?! או שאולי האדם פשוט חושש מכך שיודה
שהוא כן נמצא בגיל הכי מאושר בחייו, כי זה בעצם אומר שהכל
בעתיד צפוי רק להידרדר... האם זה טבעו של האדם, לא להיות אף
פעם מאושר? או שזה מראה על משהו רקוב בדרך ההתנהלות של העולם
כיום?

לכאורה הטענה האחרונה, שמשהו רקוב בעולם, איננה נכונה, לפחות
לא כהשלכה ישירה מהנתון שעולה מהסקר, זאת מכיוון שהנבדקים לא
נשאלו אם הם מאושרים או לא, אלא פשוט נשאלו על הגיל הכי מאושר
בחיים, לכן זה כנראה מראה על טבעו של האדם.
בהנחה שמותר להכליל, ניתן לחלק את האנשים לאופטימיים ולפסימיים
(אחרים אולי יגדירו את האנשים דווקא לבעלי אשליות לעומת
מפוכחים - וכשאני אומר אחרים, אני מתכוון לפסימיים, שוודאי
ויגדירו את עצמם כמפוכחים), כאשר האופטימיים בחרו את הגיל הכי
מאושר בחיים כגיל שעדיין לפניהם ואילו הפסימיים בחרו את הגיל
הכי מאושר בחיים כגיל שכבר מאחוריהם.

מיותר לציין שרוב האנשים אשר הוגדרו פסימיים הם מבוגרים ורוב
האופטימיים הם צעירים. אפשר לייחס זאת לזיכרון הסלקטיבי של
הפסימיים, אשר מעדיפים לזכור את הכיף שהיה להם כילדים קטנים
ששיחקו בצעצועים ולשכוח את חוסר העצמאות המוחלט שהיה להם,
שדיכא אותם בתקופה ההיא עד כדי כך שהם שקלו ברצינות לברוח
מהבית, החלטה שהם אפילו לא יעזו להכניס לראשם כעת; או שהם
מעדיפים לזכור את הכיף שהיה להם עם החבר'ה בתיכון, ולשכוח את
קשיי ההסתגלות החברתית או הלימודית או משהו אחר שהיה להם
בתקופה ההיא; או שהם מעדיפים לזכור את החופש שהיה להם כאשר
יצאו לפנסיה, ולשכוח שהם פשוט יצאו מדעתם מרוב שעמום וחוסר
מעש.
מצד שני, אפשר לייחס זאת לניסיון של הפסימיים שעברו כבר הרבה
גילאים כדי להיות מספיק מפוכחים ולהבין שהמצב כבר לא יוכל
להשתפר...

הרי מישהו בעבר העלה את הטענה ש"חלק מבני האדם כבר הגיעו
למסקנה שאין שום משמעות לקיומו של העולם ואילו השאר עדיין חיים
בהכחשה" (ובכך אני בורח ממהצהרה שאני זה שהעליתי את הטענה
הזאת).  
אלה שהגיעו למסקנה שאין שום משמעות לקיומו של העולם, מן הסתם
יקדישו את חייהם לשיפור איכות החיים שלהם בלבד, לעומת אלה
שחיים בהכחשה, אשר יקדישו את חייהם לשיפור איכות החיים שלהם בד
בבד עם פעילות למען המטרה שהם מאמינים בה (כל אחד ברמות שונות
לפי חזקת אמונתו), כאשר רוב ה"מכחישים", למרות שהם בטוחים שיש
משמעות לעולם, לא יודעים מהי המשמעות, ולכן המטרה שלמענה הם
פועלים היא לשפר את איכות החיים של שאר האנשים/יצורים על פני
העולם, או רק לשפר את איכות החיים של החיים סביבם.
בנקודה הזאת אני רוצה לעצור ולהודות ששיקרתי - למיטב ידיעתי אף
פעם לא פורסם סקר כזה ואף פעם לא עלה הנתון הנ"ל מהסקר הזה, כך
שכנראה שכל מה שכתוב פה בכלל לא ראוי להתייחסות רצינית.
בכל מקרה, רק שתדעו, אני אישית מאמין שיש משמעות לעולם, למרות
שאין לי מושג מהי (יש לי רעיון קטן אבל אני לא הולך לכתוב
אותו, כי אני לא חושב שהוא יעבור בשקט - זה כנראה נובע מהעובדה
שיש משהו רקוב בעולם). אני בטוח שאני לא חי בהכחשה, ואני מאד
מקווה שהתקופה הטובה ביותר בחיים שלי עוד לפניי.
אופטימי...