אני עושה דוקטורט בגעגועים. זה תחום התמקצעות חדש שהחלו להציע
באוניברסיטאות ברחבי העולם. לא כל אחד יכול להצטרף לתכנית. היא
קצת ניסיונית בינתיים, פשוט כי שני הסטודנטים שהיו לפני ברשימה
החליטו לפרוש מהתכנית. ומהאוניברסיטה. ומהחיים.
בגלל זה, כולם שם, בועדות קבלה, מאוד זהירים לאחרונה ומציבים
תנאי כניסה נוקשים במיוחד.  המיני-טירונות שהעבירו אותי לפני
שהתקבלתי לא היתה פשוטה, ואני לא אומרת את זה רק משום שעברתי
אותה בתור חניכה מצטיינת.  
היינו שלושה במחזור הראשון. דודי, אוסי ואני.

דודי היה שחצן נורא ואמר שהוא הולך לעשות ג'ובות אחרי שיקבל את
הדוקטורט. הוא תכנן להעביר הרצאות בכל העולם, לכתוב מאמרים
סנסציוניים ולעורר סערות ציבוריות. הוא אכן היה מוכשר. אפילו
פרסם כמה ספרי שירה פעם. חבל שכשהגיע לשלב הצינוק, הוא חטף
נמקים בכל הגוף, התכווץ לגמרי והפרצוף שלו נראה כמו צימוק יבש
ומעופש. זרקנו אותו יחד לגורס זבל, אוסי ואני.

אוסי היתה יפה כמו מלאכית בלונדינית. היא צחקה עם דמעות נוצצות
וקיבלה ציונים ממש טובים במבחני המיון. אמרתי לה פעם שאני לא
ממש מבינה מה היא עושה כאן, בפקולטה לגעגועים, והיא סיפרה שאבא
שלה נטע בה מילדות את היכולת להתעגעגע בטבעיות. קיללתי אותה
בלב שיש לה נטיות טבעיות בעוד שאני נלחמת בשיניים כדי להשיג כל
ציון.

היא הצליחה לעבור את השלב הסופי, בו צריך לשתוק חודשיים
תמימים. חבל, דווקא עברה יפה את חמישים ושבע הימים הראשונים.
בבוקר היום החמישים ושמונה היא נעמדה מול המראה והעירה לעברי
שהגיע הזמן שהיא תצבע את השורשים החומים של השיער הבלונדיני
שלה.
הדיקן בדיוק פסע במסדרון ושמע אותה, וכך נותרתי לבדי כל
הסמסטר.  
הקטע המשעשע היה שדווקא התגעגעתי קצת לדודי ולאוסי, וככה
קיבלתי עוד עשר נקודות בונוס בבחינת סוף הסמסטר.