סירות מפרש ועננים סדורים ללגיונות מתכוננים למוות הקרב, ריחות
הים החריפים כמו מגיחים מתוך קופסאות שימורים הרמטיות מסמטאות
החוף של נמל עכו העתיקה. סוף שנות השמונים. הנה מופיע הוא
בהיסוס קל, מראהו אומר חשיבות וקפדנות אפילו שזהו רק מכנס
ג'ינס וטי שירט דהויה מצבע. משקפי שמש במיטב האופנה נשענות על
חוטמו, הוא מתיישב על אחד הסלעים ומקשיב.
קופסא שחורה עם תמונת גב של אישה עירומה, בפנים ישנם אוצרות
יקרים מכל. בתוך ניילון מונחים סדורים כל המכתבים שהוא קיבל
ממנה. הוא מסדר אותם על המיטה ובהיתקלו בקרדיט האבק המבחילה
שומט שני פתקים על הרצפה, כמעט ומחסיר נשימה. כשאתה קרוב לאבד
משהו חשוב אתה לפתע מבין למלוא ערכו. בפעם הקודמת הוא איבד
אישה שהעניקה לו בגרות אהבה וכוח, את הדפים שהותירה לו אסור לו
לאבד.

הוא קורא בהם בתאריכים מפוזרים, מהפתק הקטן ביותר עם השורה
האחת ('אני מאוד אוהבת אותך, תהנה בשביל שנינו') ועד לדף
הפוליו העמוס באותיות זעירות, קטע מימיהם המאושרים האחרונים
ביחד וקטע מפגישתם הראשונה, קטע מנסיעתו לחו"ל ומכתב של הצהרת
אהבה ראשונה. בין משפט למשפט שהוא שומע בתוך ראשו בקולה העדין
עם המבטא הזר, הוא מרגיש את חיוכו מתעצם עד לבלתי הכיל. וככל
שהוא מתקדם תחושה כאילו עוד רגע איבר ליבו יתחיל להזיל דמעות
על דופנותיו, ממלאת אותו. האהבה היא אשליה חולפת, אבל הנה הוא
מחזיק בין אצבעותיו הוכחה נצחית שהאהבה אכן קיימת, שאישה אחת,
אי שם לפני ימים רבים, העניקה לו את אהבתה המסורה, והוא אהבה
בחזרה. מה קרה שם?

סירות מפרש על המים הכסופים המתנועעים כשטיח ענק ברוח, השמש
שוברת את מסלול הלגיונות וצוללת שיכורה בכוונת התאבדות ברורה.
כל הזוגות יושבים עכשיו מחובקים על המים וכל הלבבות השבורים
תופסים את הספסלים בשורה האחורית, כל מי שלב מפעם בחזהו מתבונן
ביראה במחזה השקיעה הסתווית. הכל מלא ושלם כל כך אל מול השמיים
שמוכרח לצנוח איזה יתוש ארור על הזרוע ולהטביע עקיצה לוהטת,
כמו הצביטה שמעוררת מחלום מושלם מידי. הנצח הוא בשמיים הללו
ובמראה רשמי למהדרין הוא מהלך על דרך העפר בכיוון הקצה הצפוני
של העיר. במהרה החשיכה תבלע את דמותו בקטנותה המגוחכת, אבל הוא
בכלל נזכר בה בדמות צלילים של מוסיקה בת אלמוות. שום דבר לא
יכול לגעת בו ממש.