הוא לא ידע למה הזמינו אותו, אבל היא אמרה שזה לא משנה והעיקר
שהזמינו.
לא היה לו את הטופס המתאים והוא לא בדיוק התרגש מזה, כאילו
שכבר מכירים אותו וכל הקטע של הבירוקרטיה ידלג עליו.
הוא המתין על כסא המתכת בלי לקחת מספר והיא קראה לו באופן
מקרי. הוא לא הספיק לחייך, או לא רצה, אבל היא כן הספיקה, או
רצתה, וזה שבר את הקרח.

עברו חודשיים לפני שהצליח להגיע לדלפק, והיא הגיעה יום-יום כבר
ארבע שנים. היא לא עשתה מזה סיפור גדול. גם אם היא היתה מנסה -
לא היה יוצא מזה סיפור מי יודע מה....
הכל היה כל כך פשוט וטכני, שום דבר מעמיק, עבודה שטחית
שקובעת.
בצד השני שום דבר לא פשוט, כלום לא שטחי, והכל קובע הכל...

הוא פתח את התיק והוציא את הכל לתוך סלסלה, ועוד נשאר מקום
ואפילו ראו את התוית עם המחיר, ואיזה שם של סופרמרקט שפתוח 24
שעות.
היא הביטה בסלסלה ונתנה איזה מבט שבהזדמנות אחרת יכל להעליב
מישהו אחר... "תחפש בכיסים, אולי יש עוד קצת..."
הוא הספיק לחייך לפני שחיטט בכיסיו והוציא עוד קצת.
זה לא בדיוק שינה את המצב בסלסלה והיא רשמה לו טופס הארכה. הוא
לא בדיוק רצה אותו, הוא רצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר, "אין
לי יותר, תאמיני לי. חיפשתי, רציתי, אפילו זייפתי חלק אבל עוד?
אין לי!"
"אתה לא יודע למה אתה מסוגל. קח את הטופס, אתה עוד תודה לי,"
אמרה וחייכה לבחורה שבאה אחריו.

הדלפק פתוח 24 שעות, כי יש הרבה עבודה, הם תמיד יושבים שם על
כסאות המתכת ומחכים. מחכים ולא בדיוק שמחים כשמגיע תורם....
אברם מ-"אברם באגט" היה נכנס בשעות קבועות ומביא באגטים קבועים
עם הריח הקבוע שלהם.
אלברט תמיד היה פוגש אותו ומתלונן שאין זמן להחליף את
הזורנאלים ששמים ליד הדלפק בשביל אלו שיושבים בכיסאות המתכת.
וגם אם היה זמן אז שום דבר לא ממש מתחדש, ולאלו בכיסאות לא ממש
אכפת מה התאריך...
אחרי שהיה מרגיע את עצמו גם הוא היה נרגע, והיה ממשיך לחלק את
הטפסים לכל החדשים שהגיעו. אסור היה לו להפסיק, והוא אכל את
הבאגט תוך כדי החלוקה, ואף אחד לא התלונן שיש פירורים או כתמים
על הטפסים שקיבלו, כי אלברט היה אדם חביב ואנשים חביבים לא
צריכים תלונות כי ממילא הם אף פעם לא משתמשים בהן....

המוניות שהיו מגיעות לדלפק תמיד היו מלאות, וכולם שילמו ותמיד
נתנו טיפ מכובד, לא בילבלו את המח, ולא היה להם אכפת לשמוע את
כל השטויות שתמיד מדברים אליהם, פוליטיקה, מזג האויר... הרצל
אומר תמיד שבשלב הזה אנשים הופכים להיות נוחים לבריות...
הרצל בדרך כלל מתלונן, וזה לא משנה על מה. עושה רושם שהוא ממש
נהנה מזה, אבל על העבודה? לא! החברים אמרו שזה רק בגלל שהכל
טוב ואין על מה להתלונן, אבל הרצל התלונן פעם על זה שיש
ריבועים על הגביע של הגלידה, הוא אמר שבעולם מרבים להשתמש
בריבועים ודי מדחיקים את העיגולים... אז רובם חשבו שאם הוא היה
רוצה הוא היה מתלונן גם על העבודה, ובטוח מוצא משהו.

הוא תמיד היה נוסע עם הרצל, אוכל אצל "אברם באגט", מחליף מילה
עם אלברט וניגש רק אליה בדלפק. פעם שמעו אותו אומר שהרבה יותר
נח לו להשתמש בדמויות מהסיפור, כי הוא כבר מכיר, והוא לא סומך
כל-כך מהר על בני אדם...

גם אותו יום הוא הגיע לשם עם הרצל אחרי ארוחה אצל אברם, החליף
מילה עם אלברט ואפילו עוד אחת, כי זה כבר לא משנה... לא הסכים
לקחת טופס כרגיל ואלברט לא לחץ, כמו תמיד...
הוא הגיע לדלפק במקרה, כרגיל, היא זכרה את המספר שלו בעל פה,
ניגשה והוציאה את הסלסלה, הוא רוקן את התיק שהביא לתוך מה שכבר
היה שם.
היה לה חיוך כזה של "אמרתי לך", אבל הוא לא הגיב, גם לא שיתף
אותה, אסור שתדע, אמנם כולם יודעים אבל זה אסור. הוא קנה אותם
בשוק השחור, הם היו במצב טוב והוא לא שילם הרבה, עיסקה מוצלחת.
הוא רק שמר שישאר לו קצת לבאגט ולטיפ של הרצל, ועוד איזה אגרה
מיותרת במקרה שיחייבו אותו לקחת טופס.
היא אמרה לו שכמה מהם נפסלו מסיבות טכניות, וחלק גדול מהם נחשב
"על תנאי", אבל עדיין יש מספיק, לפחות בינתיים.
הם באו ולקחו אותו, היו שם שניים ועוד אחד.
ה"עוד אחד" דיבר יפה ורגוע, השניים לא דיברו בכלל או יותר
נכון, שתקו.
נראה שבאו למקרה שהדיבור הרגוע של האחד לא ממש ירגיע...

הכי אני מתגעגע לריח של הבאגטים של אברם, אין פה דבר כזה. את
הרצל אני פוגש יום-יום הוא הגיע שבוע אחרי, תאונת דרכים או
משהו כזה, אלברט מעביר לי דש"ים עם אלה שמגיעים עם הטפסים.

והיא? היא רצתה אותי פה, וגם שם, רציתי להיות איתה שם והיא
רצתה אותי פה, כאן יש לה יותר זמן פנוי.
ביום ששלחו אותי הסתכלנו מלמעלה והרבה הגיעו, אפילו כאלה שלא
ממש רציתי...
ואז ראיתי שהיו לי עוד הרבה, לא בשחור, אמיתיים.
ראיתי אותם אצל אלה שבאו, אבל הם לא רצו שהם יהיו שלי...
ולא ידעתי.