אני הולכת אחריך בעיניים עצומות,
כמו על חבל דק על שפת תהום,
ושום דבר לא מחזיק אותי טוב יותר מהמחשבה עליך,
ההליכה אחריך בשחור הכהה,
ואין לי נקודות אור ואין כוכבים,
כי השמיים שלי מאז ומתמיד היו חשוכים,
והאור שבקצה המנהרה כבה כבר מזמן,
והשקיעה כבר לא בוערת והשמש לא עולה,
וכך אני נעה, מגששת באפלה,
מרגישה אותך לפניי וכבר אבד לי גם הדופק,
ולאט לאט אני נעשית שקופה,
ומעט החיים שהיו לי נלקחים ממני,
ומרוב המסע אני כבר לא אנושית,
אבל אני לא מפסיקה ללכת אחריך,
אולי בסוף תבין שאני שם.