פעם התאהבתי במלאך.
הוא היה לבן, וזוהר, עם שיער זהוב ועיניים כחולות. היו לו
כנפיים גדולות והוא ריחף לו בשקט בין הפרחים, מפזר אבקת דבורים
שנצנצה באור השמש. השמיים היו כחולים והציפורים צייצו. הן ברכו
אותו לשלום ושרו לו ממיטב שיריהן. הן סיפרו לו על מסעותיהן
בארצות הקרות והוא בלע את סיפוריהן בשקיקה ובאהבה.
הוא גם ידע להקשיב לעצים, לזרום עם המים שבנחלים, להקשיב לקולה
עמום של האדמה והכי, הכי הוא אהב לנגן. הוא היה יושב לו שם,
בין הפרחים, העצים והמים ומנגן לו שעות, ואני הייתי יושבת
מוקסמת ומקשיבה לנגינותיו; איך הוא פורט על מיתרי הנבל וליבי
באותו הזמן.

אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת. אבל ככה הם מלאכים, כשהחורף בא
הם קופאים ומתפוררים, נקברים באדמה, ואח"כ, כשקרני השמש
הראשונות של האביב יוצאות מבעד לעננים, הם נובטים ופורחים.
המלאכים החדשים שנולדים באים לדאוג להם, להשקות ולפזר עליהם
אבקת דבורים זהובה. הם יושבים שם שעות, מאזינים לסיפוריהם,
לציפורים, לאדמה. מנגנים להם, מספרים על העולם למעלה, מה
השתנה, התחדש.

באביב חזרתי לשם.
למקום שהוא היה יושב ומנגן לו שעות. למקום שלו.
פרחו שם כמה פרחים. חדשים.
מאז אני מגיעה לשם כל תחילת אביב,
בסתיו אני עוזבת. עצוב לי לראות מלאכים מתים.