זהו אותו חלום ישן, אותו לא אשכח לעולם.
ובו באותו חלום, לא היה דבר.
לא הייתה שמש או שמים, לא הייתה השתקפות במים.
אף לא דבר, לא צבע, לא אור, ולא חושך.
רק קירות אפורים, קשים ומאיימים.
ניגשתי אליהם ונשענתי על הפינה.
מיד נבלעתי לעולם אחר, צבעוני, מאושר.
עולם שאינו יודע עצב.
הלכתי והתבוננתי, ביופי הסובב אותי עד כאשר הגעתי
למסתור האופל, והצל .
חשכה אפפה אותי.
חשתי סחרחורת והתעלפתי.
כאשר קמתי שוב הייתי באותו חדר, לא הייתי בטוחה
מה היה הדבר. אך מהקיר ראיתי השתקפות, של אותם עולמות.
הם לא היו שקטים , הם נלחמו.
כאב נכנס וחדר לתוך לב האושר, שמחה חדרה לאדמת
האופל, ולפתע הרגשתי כאילו החדר מסתובב.
כאשר פקחתי את עיני , ראיתי דלת.
ומשהו בא ומשך אותי החוצה.
שם נגלה לעיניי , עולם, עולם בו יש הכל כאב, עצב
אושר, תקווה, חמלה, אומלליות.
ורגשות רבים, ובו לא שלט תוהו ובוהו אלא סרר שקט.
דממה חרישית.
הדבר היחיד שנשמע היה ציוץ הציפורים המבשרות,
את בוא האביב.