יום אחד קיבלתי השראה
מעוברת אורח שבדרכי נקרתה
לברוא לנשמתי,
מתוך כל ניסיון החיים,
יצירה שתוגדר כשיא אישי
בתחום האהבה הבין-אישית.
כאשר דבקתי בהחלטתי
היא דווקא באה לקראתי;
נהייתה ממודליסטית לניסיונותיי
למושא כוונותיי
והיצירה שנבנתה בדמותה
באה מתוך התאהבותי בה.
כולם החמיאו לאותה יצירה,
כולם שיבחו את דמותה,
כולם קינאו לאותה אהבה -
פרט לאותה עוברת אורח שנחרדה
מהשינוי העצמי שעובר בתוכה
בהיות היצירה משתלטת על חירותה.
"שמור את היצירה לדימיונך", אמרה,
"לתוכניותיי היא איננה מתאימה", יספה,
ותוך כדי דיבורה
החלה מתפוררת היצירה אל האדמה
וכל פירור בוכה עמי
על מות יצירתי.
אבדו שעות יצירה רבות,
אין-סופיות.
אבדו שעות סבלנות, אהבה ותקווה
שהושקעו באותה יצירה,
נותר רק הזיכרון מביקור באותה פיסגה
שפעם נראתה כהכי גבוהה.
05/11/04 © |
