כשיונתן עבר דירה לא בכיתי.
אני, שבוכה בפרסומות לדייסה, צפיתי באיך שמעמיסים את החפצים של
יונתן למשאית גדולה. ידעתי שהמשאית תיקח אותם רחוק ממני, ואיתם
היא תיקח את יונתן. ובכל זאת, העיניים שלי נשארו יבשות.

כשהוא בא להיפרד, לא בכיתי.
לא בכיתי, למרות שאהבתי אותו יותר משאוכל להגיד. אהבתי אותו עד
כאב פיזי, שמפלח את הבטן ומשאיר ריק. לא בכיתי, למרות שלא
ידעתי אם יונתן אוהב אותי חזרה. למרות שעכשיו, אני גם לא אדע.
כשהוא הבטיח לי, ואולי קצת לעצמו, שנשמור על קשר, קצת חייכתי.
זה היה חיוך מריר, שהגיע מהמוח. המוח ידע שזה קשקוש. שזה קשה
לשמור על קשר ממרחק, גם כשאתה מבוגר. כשאתה בן 17, זה כמעט
בלתי אפשרי. המוח ידע, אבל הלב קצת רצה להאמין. הלב, כך
אומרים, הוא די אידיוט ופתי.

גם כשיונתן החזיר לי את "הנסיך הקטן", שמרתי על פנים חתומות.
הוא הוציא את הספר הדק מתוך התיק, והביא לי אותו. השאלתי את
הספר ליונתן לפני המון זמן, כשגיליתי שהוא אף פעם לא קרא אותו.
כמעט שנתיים עברו מאז, ועכשיו גם יונתן עובר. הוא אפילו הוסיף
בפנים פתק קטן בכתב מדויק, "כדי שאני אזכור אותו". "ציירת לי
כבשה?" שאלתי באותו חיוך מריר, והוא ענה שהוא ניסה, אבל הכבשה
נראתה כמו טרקטור. ואז הוא חייך חיוך עצוב. ואולי רק דמיינתי
את זה.

כשראיתי את המשאית מתרחקת, ואחריה האוטו הכסוף של המשפחה של
יונתן, כבר התחלתי לחשוד שמישהו כנראה גזל ממני את שקי
הדמעות.
יונתן. יונתן של העיניים הצוחקות, והגיטרה, והגומה בסנטר.
יונתן של שיחות נפש, שיחות הזויות, ושיחות שכולן רמיזות
ופלירטוט.
יונתן... יונתן שלי?
יונתן שאני אוהבת כבר שנה שלמה, מהצד. בלי לומר מילה. מנסה
לרמוז, אך ללא הצלחה. לפעמים מרגישה שזה הדדי, אבל משתדלת שלא
לפתח ציפיות. יונתן היה אמור להישאר כאן, ולהבין. יונתן היה
אמור להיות האביר על הסוס הלבן. אבל אין סוס לבן - יש משאית
גדולה וכחולה, שבמקום להתקרב רק מתרחקת.

כשחזרתי הביתה ראיתי קצת טלוויזיה. ראיתי סדרה מטומטמת בערוץ
22. ובכיתי.