[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אמרתי, "בוא נצא לסרט". המבט שלי לא היה מרוכז בו. לא הצלחתי
להביט לו בעינים. היה קשה. הם ירוקות. אתם מבינים? עמדתי שם
מולו, בוהה בהשתקפות של התיאטרון על חלון המכונית. הוא עמד
לכוד בין המכונית לביני. מסתכל עליי. ובטון בטוח דיבר, " עודד,
זה לא יקרה. אני לא אצא איתך לסרט. ואני לא אענה להודעות שלך.
אני אסנן אותך. תשכח אותי. אתה לא רוצה אותי. היינו חודש ביחד
ונפגשנו ארבע פעמים. אתה לא מכיר אותי. אני אפגע בך. אני
נוראי. -ררררר-. זה לא מוציא אותך ממני?". ניסיתי להרים את
הראש אליו להסתכל לו לעיניים. אבל הרגשתי כאילו אני מנסה להרים
משקולת. אז וויתרתי. "זה רק גורם לי לרצות אותך יותר", חייכתי,
חיוך עצוב. הוא לא חייך.

הייתה שתיקה.

מקודם, כשתיכננתי לפרטי פרטים מה אגיד לו, הכל היה ברור. אני
אשפוך הכל בפניו. כן. הכל יצא החוצה. מהר. והוא לא יספיק להגיב
וינשק אותי. כי ככה זה בסרטים. בסרט שלי לפחות.
"אני מוכן לוותר על הווקס, ועל הטי אל וי. ועל ההאוס. אני
אתחיל לאהוב כוכב נולד."
"תמשיך ללכת לטיאלוי ולווקס אל תפסיק, תמשיך לאהוב את ההאוס
המסריח שלך", הוא השיב.
"יש לך עוד משהו להגיד לי? כי זאת הפעם האחרונה שתדבר איתי."
הוא הוסיף.
אמרתי, "אני מאוהב סלש אוהב אותך".

הלכתי.

לא הסתכלתי אחורה. הייתי מבויש מידי. איזו השפלה. לחשוב שאני
מוכן לוותר על הדברים שעושים לי כל כך טוב.

תפסתי מונית לבית של אחותי.

דמעה החלה את מסעה מבית העין שלי לקצה השפה שלי במושב שם
מאחורה. הרגשתי כל כך בודד, כל כך טיפש, כל כך חלש אופי. כל כך
לבד.
נכנסתי.
התקלחתי.
שכבתי במיטה. כמעט שנפלתי. המיטה של אחותי מוגבהת מעל הרצפה.
מתחת יש את השולחן עם המחשב והמדפסת, שם אחותי עושה את העבודות
שלה לאוניברסיטה. "תזהר שלא תיפול" אחותי מילמלה.
נרדמתי מהר מאי פעם. המחשבה על מה שעשיתי כנראה ממש חדרה לי
למוח. כנראה זה הצריך כמויות עצומות של כוח. נפשי.
אז נרדמתי.

קמתי.

ישנתי ארבע שעות. הבעל דירה של אחותי היה צריך לבוא לסדר משהו
בדירה, אז הייתי חייב לצאת.
לא היה חלב. אז הלכתי לקנות אייס קפה בארומה. הסתובבתי שם, עם
המכנסיים שלבשתי אתמול מסריחות מעשן וסיגריות. אייל התקשר. הוא
ביקש שאני אקנה לו חלב, אז קניתי. ובאתי אליו ושתינו קפה.
נסעתי הבייתה בשתי אוטובוסים. הדרך הייתה קצרה.

בואו אני אספר לכם את הסיפור שלי ושל אלעד. לפחות מנקודת המבט
שלי. תגידו שזה חולני. תגידו שיש לי נטייה למאזוכיזם. תגידו
שאני מלא ברחמים עצמיים. אני מנסה לשנות את זה. אבל אני מאמין
בסרטים. הוליוודיים. שנגמרים בסוף טוב. אני מקווה שאני נמצא
באמצע הסרט, כשהדמויות רבות (כי בסוף, הדמויות תמיד משלימות).
אבל אצלי המצב לא כזה. והסיום לא יהיה טוב. דבר שאני מתקשה
להבין, להכניס לתודעה.

דיברתי עם אלעד חצי שנה בערך. לפעמים. מידי פעם. איפהשהו בסוף
החצי שנה, החלטנו להיפגש. ניפגשנו. דיברנו. השיחות זרמו כמו
כמו האלכוהול בדם שלי, בערב שדיברנו עליו. ואז החלטתי שאני
רוצה להיפרד. שידרתי את זה, והוא התקשר ואמר שהוא רוצה לסיים
את זה. אז סיימנו והכל היה בסדר. לא הרגשתי כלום. שמחתי
שסיימתי את זה. היה בסדר. ואז לפני שלוש חודשים, בערך, נתקפתי
רגשות עזים של החמצה. של טיפשות. שידרתי שאני רוצה לנסות
לחזור. דיברתי איתו בטלפון. הוא פלירטט איתי. אז חשבתי שהכל
הולך להסתדר כמו שצריך.

ניפגשנו בתיאטרון לפני חודש לערך, היה את השיר 'טוקסיק' של
בריטני ספירס ברקע. אז עשיתי מעשה, ורקדתי איתו. בצורה שלא
משתמעת לשני פנים. אבל אני והוא ידענו שזה רק טיזינג. לא הייתה
לי בעיה עם זה.

לא הייתה נשיקה.

שבועיים אחרי זה, במסיבה אחרת, שוב התנגן 'טוקסיק'. ורקדנו.
ואז הוא בא אליי אחרי שעה שכבר לא רקדנו ביחד, ונישק אותי.
נשיקה שאצלי לא משתמעת לשני פנים. נישקתי אותו בחזרה. הרגשתי
את הקור חודר אליי מבעד לשפתיים שלו. שאלתי אותו לפשר העניין.

הוא לא הבין.

הוא חשב שנשיקה תהיה המשך ראוי לטיזינג.

אני לא חשבתי.

הוא ניסה להצטער. אבל מהרגע שהוא נישק אותי. כל הרגשות שאיי
פעם היו לי אליו חזרו בבת אחת. השיחות שלנו. הצחוק שלו. החיוך
שלו. העיינים שלו. ההתלהבות שלו. המוזרות שלו. הוא החזיק לי את
היד ואמר "לא ניסיתי לפגוע, חשבתי ש..." אבל זה כבר לא שינה.
ניסיתי להשתחרר מהאחיזה החזקה שלו, הוא שיחרר לבסוף. והלכתי.

לא הסתובבתי.

חזרתי הבייתה. ומשם החל ריטואל קבוע של הודעות שנשלחו ממני
מידי יום כמעט. במטרה להבין איך הוא נישק אותי ככה, ברוך,
בתמימות, בלי להרגיש כלום. לא הבנתי איך הוא לא מרגיש כלום.
מחקתי את המספר טלפון שלו מהפלאפון שלי. ואז אחרי שבועיים,
כאילו אלוהים מנסה להתגרות בי, מצאתי את המספר שלו רשום היכן
שהוא בחדר. אז הריטואל חזר. הוא הגיב להודעות ואמר,

"אני מצטער. לא התכוונתי. לא הייתה לזה משמעות, תפסיק לחשוב
עליי כבר"

יום חמישי הגיע. חזרתי הבייתה מהצבא. הייתי כל כך נחוש לצאת
לתיאטרון בידיעה שאני אראה שם אותו. אדבר איתו. ואולי הסרט כבר
יגיע לסוף. טוב. ראיתי אותו בדיוק שתכננתי לצאת מהמועדון. הוא
רקד בעיינים עצומות. הוא עשה את זה בצורה מלאכותית. כדי לא
לראות אותי, כך אני חושב, כדי לא להגיד לי שלום. כי הוא רצה
להתנתק, כי,

"אני רק פוגע בך. זה לא עושה לך טוב. אתה חייב להמשיך הלאה ורק
ניתוק יעשה את זה. אנחנו לא יכולים להיות ידידים. ואני לא יכול
להיות חבר שלך. אני לא רוצה חבר. אני רוצה להתחיל עם 50 אנשים
בתיאטרון כל פעם. אני עדיין מרגיש רגשות אל אקס שלי. אני לא
מרגיש אליך כלום. ואתה חייב לשכוח אותי. אנחנו חייבים לנתק
קשר"

הוא המשיך לעצום את העיינים. מתעלם. הבאתי לו נשיקה על הלחי.
אמרתי שלום. ובאמת שתכננתי ללכת. באמת. אבל החבר שבאתי איתו
נעלם מטווח ראייתי. וחיפשתי אותו ולא מצאתי אז חזרתי לשם.
חיכיתי שאולי הוא יחזור. הוא לא.
המכר המשותף אמר שהוא הולך.
השעה הייתה 3 וחצי בלילה. אמרתי לעצמי שאני חייב לדבר עם אלעד
פנים מול פנים ולשמוע אותו אומר לי שהוא לא רוצה אותי יותר,
לראות את העיינים שלו. אז הוצאתי אותו החוצה. הוא נשען על
המכונית לכוד בינה לביני ואני בהיתי בהשתקפות של התיאטרון, ושל
הזוג שישב מחובק מאחוריי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם כמו
קופסת שוקלד.

רק קצת יותר
דומים לחיים,
וקצת פחות
לקופסת שוקולד.

המנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/12/04 23:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עודדי קינג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה