השעה הייתה כבר מאוחרת, היא נכנסה למיטה והתחילה לספור כבשים,
כזאת הייתה שרון תמימה בדרכה שלה, חיה בבועה משל עצמה. בכיתה
היא היתה מנותקת מהכל, מהילדים, מהמורה, היא אפילו לא הנידה
עפעף כאשר פנו אליה, או קראו בשמה, רק המשיכה לבהות בעינייה
השחורות
אל החלל. הביטה בנקודות ובהתה בהן כחולמת בהקיץ.
לא, שרון לא הייתה ילדה "מיוחדת". היא פשוט העדיפה לא להתחבר
לאנשים. היא לא אהבה אנשים,
הפסיכולוגים האשימו את אימה שעזבה בגיל צעיר, היא מעולם לא
הכירה אותה, רק תמונות אלבום חסרות חיים היו לשרון... זכרונות
מחוקים או קבורים בתת מודע. לפעמים... כדי להשלים את החסר
היא שיחקה ב"כאילו הייתה לי אמא". החוקים היו פשוטים מאוד.
מעלים מצב קשה בחיים ששרון
היתה צריכה תמיכה ואמא לא הייתה שם, כאשר חזרה יום אחד מבית
ספר ו"חברותיה" לכיתה
זרקו עליה אבנים למשל. החברות הטובות שדאגו לשרון וניסו לעורר
אותה מעולמה השליו, אכן
הצליחו למשוך את תשומת ליבה. שרון הרימה מקל, מעין ענף לא גדול
שכנראה נתלש מהעץ כי העז לגדול ליד עמוד חשמל, והחלה לחבוט
באחת מחברותיה עד אשר איבדה את הכרתה.
אמא לא הייתה שם כדי לספר את הצד של שרון.
עכשיו מכירים את שרון לובשי המדים הכחולים.
אבל שרון ילדה אדישה, המשיכה בשיגרת חיי היום יום כאילו דבר לא
קרה, כאשר אביה חזר באחד הלילות היא הביטה בו עם חיוך קריר
ואמרה ש"הכל בסדר, הכל נפלא, הכל פשוט בסדר אבא"  
והיא ראתה כך את הדברים באמת ובתמים, כך לפחות היא הייתה
משוכנעת.
שרון הייתה תמימה, בדרכה שלה, כבר מגיל מוקדם היתה עצמאית
כשהאמנת עזבה, כי היא היתה גדולה מדי ולאבא לא היה עוד כסף.
היא הייתה עצמאית היא יכלה לעשות הכל, היה לה חבר, הוא היה
לפעמים עוזב אבל תמיד היה חוזר בגדלים שונים, כמו אבא הוא היה
בא הביתה רק בלילה, אבל לא כמו אבא הוא תמיד חזר הביתה, כמעט
תמיד.
אבל היא סלחה לו על זה. את השיגעונות שלו היא הבינה, על
המחזוריות שלו היא למדה.
אבל אצל אבא שום דבר לא היה קבוע, היה נעלם ללילות שלמים...
ארוכים ושרון הייתה מחכה.
כשאבא יחזור היא תישן טוב יותר היא תרגיש בטוחה, בינתיים היא
נהנתה מחסות צללי הלילה, שנוצרו מחברה הלילי.
שרון הייתה תמימה, תמימה רק בדרך שהיא יכלה להיות.
היא לא הבינה את הפרצופים הכועסים כשבאה לבקר את החברה בבית
החולים, הרי הכריחו אותה לבוא ולבקש סליחה.
אז למה כולם כועסים?
היא לא שמעה את הגידופים, את הקללות, את האיומים משאר החברות,
היא לא שמעה שום דבר. לא שמעה כלום.

לילה אחד היה צירוף מוזר של מקרים, אבא לא היה והירח לא היה,
שני יקירי ליבה.
היא פחדה, זה עדיין לא קרה לה, היא הרגישה צינה בכל גופה.
היא שמעה קולות בראשה, בפעם הראשונה שרון פחדה, פחד אמיתי...
פחד מלווה באימה, זעה קרה, רעידות, רטיבות.
כמו ילדה קטנה, תינוקת.
חוסר אונים של חייה מבוהלת שטרפה דולק בעיקבותיה.
כך שרון נירדמה.
בבוקר שאחרי, באו האנשים עם המדים הכחולים, אלה שאמרו לה "שאם
יקרה דבר דומה שוב
היא תשלח למוסד"
שרון לא האמינה להם, היא קיללה אמרה שהיא היתה ילדה טובה, לא
הגיע לה עונש שכזה.
בלילה היא בכתה לירח, לחברה האחרון, היא הביטה בו בעינייה
השחורות, התמימות כבר נקרעה לגזרים.
שרון התחילה ללבוש שחורים, היא בלעה את אורו של הירח, היא
הרגישה את קרירותו את משב רוחו, את נשמתו, היא בכתה אליו היא
קיללה אותו היא אהבה אותו.
הוא היה הכי קרוב אליה, הוא היה היחיד שקרוב אליה, מזל שיש
לשרון את הירח, בלעדיו היא הייתה כבר לבד.