בשכונה קטנה, בקיבוץ נידח, בלילה חשוך ללא ירח, מרצדות להן שתי
דמויות על השביל לצדי השכונה. האחת דמות גברית והשניה דמות
קטנה יותר. הדמות הקטנה בוהה, עומדת ולא זזה. הדמות הגדולה
מרכינה את ראשה והיא נראית כחושבת לעומק.
הם עומדים ליד בית שלכאורה נראה כבית רגיל, קצת ישן. בית שלבטח
גרים בו ילדים, כי צעצועים היו שרויים זרוקים שם בכל החצר. בית
פשוט. נראה שבעליו הלכו כבר לישון שכן כל אורות הבית היו
כבויים, אי אפשר רק על פי מראהו לדעת מה התרחש שם שעה לפני
כן.
אם נתקרב לדמויות, נראה שהקטנה יותר נראית מבוהלת עד מוות,
עיניה פקוחות בחרדה ודמעות זולגות חרש על פניה. זאת בסך הכל
ילדה. מרחוק לא היה סיכוי לזהות זאת. מה ילדה עושה בשעה כזאת
בחוץ, בוכה? שכן הייתה זאת כבר שעת לילה שרוב התלמידים מעדיפים
לישון בה, כדי להצליח להתעורר למחרת בבוקר. האדם שנמצא איתה,
כנראה אביה, מנסה להתקרב אליה, אך היא דוחה אותו מעליה, היא לא
צריכה טובות. היא מתחילה ללכת. צעדיה הרכים נשמעים בלילה כרעם
חזק. היא מרגישה שאין לה יותר סיבה להיות כאן. היא לא מבינה את
פשר הקיום שלה. "איך אפשר להיות כל כך אכזריים וקרי לב? כל כך
הרבה בעיות, והנה כשסוף סוף הגיע הפיצוץ, שום דבר לא השתנה"
חשבה. היא מפחדת מהלילה שיתכן שיעבור עליה, מהשינה שעלולה
להעדר ממנו. אביה, שראה שהיא מתחילה להתרחק, החליט להמשיך
אחריה ולהשיג אותה. "אולי כן איכפת לו בסופו של דבר" היא
חושבת. הכעס שהיה בה מקודם כלפיו דעך במקצת, "מי יש לי חוץ
ממנו?"

זה היה אחד מלילות הקיץ, אך היה לה קר. הלב שלה קפא לנוכח
האירועים שקרו לפני שעה קלה. היא הרגישה חלשה. מותשת. ילדה
שמרגישה זקנה. אך למרות כל זה היא לא התחרטה אפילו לא לרגע על
מה שהתרחש. לפתע התחילה להתנשף, אולי כדי לכסות על הבכי שרצה
לבקוע מתוכה. אביה הביט בה, מחפש דרך לעזור לה, להתקרב, אך היא
לא נותנת לו. השמים נזרעו כוכבים. היא הביטה בהם. "לילה יפה,
רגיל." היא חשבה. "סתם עוד לילה." אך מצד שני ידעה שהיא תזכור
אותו כל חייה. הפציעות הפיזיות אולי יעברו בעוד כמה שבועות,
אבל הכאב בלב יכאב לה עוד הרבה זמן. אולי זמן לא יכול לתאר
אפילו כמה יכאב לה. לפתע היא מתיישבת, לצדי הכביש, צונחת
בכבדות על הכורכר הלבן. היא שמה את ראשה בידיה, ממלמלת לעצמה,
ובוכה. בכי של כאב. אף פעם לא בכתה ככה. אביה לא ידע מה לעשות,
חסר אונים התיישב לידה, מביט לא מביט, חושש שמא תתפרץ עליו,
ותחליט שוב לקום ולעזבו. אך הילדה ממשיכה לשבת, היא מנסה
להיזכר. זה לא היה לפני הרבה זמן, שעה שעתיים מקסימום. אז למה
כל כך קשה לה להיזכר, כאילו חלפו שנים. היא זוכרת רק שב-9 בערב
החליטה שהיא הולכת לישון מוקדם, כדי שמחר היא תוכל לקום ולא
תהיה עייפה. אך היה שם משהו בחדרה. משהו שלא מצא חן בעיניה. זה
היה קצת ניסתר מן העין, אך היא הכירה את זה טוב מדי מכדי
לטעות. זאת הייתה מפלצת. ומפלצת גדולה ומכוערת. הילדה הכירה
אותה כל כך טוב. כל כך קיוותה ממנה תמיד לתשומת לב ואהבה, אך
המפלצת ידעה רק לירוק ולשאוג בקול מאיים. היא ישבה בחדר, אותה
מפלצת, והעכירה וכיערה אותו. הילדה לא הייתה יכולה ללכת לישון
במצב כזה, זה הכביד עליה. אך אותה מפלצת, שהייתה אמורה,
לכאורה, להיות הקרובה ביותר לילדה, התעקשה להישאר ולקלקל. גם
הילדה התעקשה. היא פוחדת להישאר בחדר חשוך וסגור עם אותה
מפלצת, שלעיתים הייתה אכזרית מאוד. המפלצת התחילה לשאוג
ולחרחר. היא לא אוהבת שמפריעים לה ושאומרים לה מה לעשות. אך
הילדה החליטה לא להישבר. על החיים ועל המוות. היא רצתה לראות
את התרחשות העניינים, אולי לבחון עד כמה המפלצת אכזרית. המפלצת
התרוממה מעליה, שכן הייתה גבוהה ממנה במטר או שניים. הילדה
פחדה, אך הייתה אמיצה מספיק כדי להסתיר את זה. היא החלה להכות
אותה, תחילה בסטירות, אך כשבאה לקחת את השוט המצליף שלה, תפסה
אותה הילדה בידה, ומנעה ממנה לקחת אותו, המפלצת התחילה להשתגע.
אבי הילדה, ששמע את כל הרעש החליט להתערב. אך זה היה קצת מאוחר
מדי. המפלצת תקעה את ציפורניה ושיניה בבשר הילדה, תופסת בשערה
ומנסה לתלוש אותו. הילדה, למרות כאבה, מחזירה לה. היא בועטת,
דוחפת, נאבקת בכל כוחה כדי לשרוד. ובסוף היא השתחררה, ונעלה את
עצמה בחדר הסמוך, מנסה להרוויח זמן. אך כעבור דקות ספורות
נפרצה הדלת והמפלצת עמדה שם, כשהיא אוחזת בפטיש שלה. היא צורחת
המפלצת, לא שולטת במעשיה. צורחת ומרביצה, מרביצה וצורחת, לילדה
כבר קשה להילחם, היא עייפה וכואבת. למרות כל הפצעים בגופה,
הפצע הכי גדול נפער לה בלב. "אני צריכה להפסיק את זה. הוא מדמם
הלב שלי" חשבה לעצמה. אביה נעלם. "סמכתי עליו," כך חשבה,
"סמכתי שיציל אותי". והנה, ליבה זינק, הנה הוא בא, בא להושיע
אותה מהמפלצת הענקית והאכזרית, שכל כך שונאת אותה משום מה. אך
לא. הוא נעמד לידם, במרחק מה. הילדה לא מבינה. "למה הוא לא
עוזר לי? הוא לא רואה שהמפלצת מסוגלת לחסל אותי?" היא רואה שאף
אחד לא מאחוריה יותר. אין לה אף אחד. היא מחליטה להפסיק את
המלחמה. היא הפסיקה לקלל ולהתגרות במפלצת, והמפלצת לאט לאט
נרגעה במקצת, ויצאה מהחדר. הילדה נעלה את החדר. במהירות הכניסה
לשלושה תיקים את בגדיה ואביזרים שהיא חשבה שהיא תצטרך, תוך כדי
נשימות מהירות, מנסה כמה שיותר לא לבכות. לא הפעם. היא לא
האמינה שכולם עזבו אותה. המפלצת שאכזבה אותה פעם נוספת, ואביה,
שיכלה ללכת אחריו לכל מקום בעיניים עצומות. הכעס הגביר את קצב
נשימותיה והיא בקושי יכלה לנשום. היא החליטה ללכת ולא לחזור.
אך אביה ברגע האחרון שיבש את תוכניותיה, ופרץ לחדר. כשראה את
התיקים, ואת הבהלה בעיניה נבהל בעצמו. כאחוזת אמוק היא נראתה
לו. הוא לא הסכים לתת לה ללכת, אך הכעס שלה היה עוצמתי הרבה
יותר ממלותיו. כששמעה את דלת החדר נפתחת, כבר ידעה מי עומד
מאחוריה. היא בעטה בחלון, התריס נפל, והיא קפצה אל החופש.
גם כן חופש. היא לא האמינה שהמפלצת מסוגלת לעשות דבר כזה. נכון
היא לא פעם הייתה עצבנית, ולא פעם התנהגה באלימות האופיינית
לה, אבל משם ועד להרים את ידה עליה? הילדה לא ידעה מה היא
עושה, היא התחילה לרוץ על השביל בדרך לפרדסי הקיבוץ הסמוך.
לפתע שמעה צעדים מאחוריה. זה היה אביה. הוא הצליח להגיע אליה,
תפס אותה בידה, חיבק אותה ואמר: "די, את לא לבד. אני לא אעזוב
אותך". זה היה יכול להיות משפט מאוד מרגש לולא שמעה אותו מספר
פעמים בעבר. "אז איפה היית היום, כשכל-כך הייתי צריכה אותך?"
שאלה בליבה. אחר כך הם דיברו. היה לה קצת קשה, אך היא דיברה
איתו, כי אין לה עוד מישהו מלבדו. רק הוא יכול להציל אותה. הוא
הבטיח לה לטפל במה שקרה. שהמפלצת לא תשוב לתקוף. האם היא
מאמינה לו? לא במיוחד. היא יותר קיוותה.

כך הם ישבו שם. אב וילדה, לצדי כביש הכורכר בסמוך לביתם. הילדה
חסרת אונים, והאב חסר אונים למראה בתו. היא הרגישה כאילו היא
נובלת מבפנים. כאילו הפסיקה לחיות. היא ילדה של אהבה. אך המילה
אהבה כבר מזמן לא נשמעה או יוחסה כלפיה. וקשה לה. איך היא
תתמודד עם כל זה? הזמן יעשה את שלו, אבל עד הזמן הזה? מה היא
תעשה למשל עכשיו, ברגע זה?
אומללות כזאת לא הרגישה מעולם. ריקנות לפתע התפשטה עליה. כנראה
זה מחוסר הדם, שיצא לה מהלב בזמן הדימום. היו לה הרבה שאלות
והתלבטויות מה תעשה בהמשך, ואף לא תשובה אחת. אביה הציעה לה
ללכת לישון. אך היא לא ידעה איפה. היא לא רצתה לחזור למקום שעד
לפני לא הרבה זמן קראה לו בית. אך לא הייתה לה שום אפשרות
אחרת. היא לא העלתה על דעתה בכלל שאחרי הערב הכל יישאר אותו
דבר. היא רצתה להעלם. הימים היפים האלה הם לא בשביל אנשים
כמוה, שלא יודעים לשמוח, שרק חיים בעצב תמידי מתמשך.
האם מחר זה יהיה יום חדש, או רק המשך למאורעות הערב? היא מקווה
שיום חדש. יום שהיא תוכל לראות הכל אחרת, בטוב. לא, הוא לא
יוכל להיות סוף לעצב, לאכזבה, לכעס, לשנאה ולכאב. אבל הוא יוכל
להיות התחלה ותקווה חדשה, לחיים טובים יותר.
לפתע היא הבחינה עד כמה היא באמת חזקה.