אף פעם אי אפשר להסתכל על השמש.
האנשים האמיצים שניסו ישר הסיטו מבטם,
אחרים שהתעקשו נאלצו לכווץ עיניהם מול עוצמת המלכה.
האישונים החצופים שניסו לגלות במבטים פולשניים את רזי הדרותה,
הפשיטה אותם השמש ממעטפת הקרח,
משאירה אותם משילים קליפות מלוחות, רטובות.

אף פעם אי אפשר להסתכל על השמש,
מלבד אותם לילות מעטים כשהחורף בפתח.
שבועות מספר לפני שמתחילים הגשמים הכבדים לפלח את האוויר,
כמה דקות לפני שקיעתה מראה השמש צורה אחרת.
הרוחות הקרות שמלטפות אותה,
ניחוחות האדמה הרטובה שחודרים את קירות הגאווה שלה,
העצים ששרים לה בכוחותיהם האחרונים,
וטיפות הקור הקטנות שמכריזות על בואו של החורף-
כל אלה חושפים את צידה הפגיע.
לכמה דקות מצטיירת השמש כערומה וזקוקה לכל תשומת הלב שהיא לא
מרשה לעצמה לקבל,
מתחננת לריגושים כמו שרק החורף יכול להוציא ממנה.
אותו חורף איום ואפור מצד אחד,ומצד שני מלטף , לוחש ומפנק...

אם האהבה היא שמש
ואת זה החורף
אז אני בטח אחד מאותם כלבי רחוב שעם רדת הערב, כשהרוח נושבת,
משוטטים ומחפשים שאריות מזון.


תמות נפשי עם הגשם הראשון