גלים רדודים מלטפים ברכות את כפות רגליי בעודי יושבת על חול
צהוב ורך למול ים כחול אינסופי. ילדים רצים על החוף, אנשים
צוחקים, כלב משכשך במים, שחפים דואים ממעל, אך כל תשומת ליבי
נתונה לשקיעת השמש הכתומה בגווני האדום-סגול העזים של שמיי
הערב הקריר. מביטה בהשתאות במראה המרהיב של השמש הגוועת לאיטה
בים ומשכיחה לכמה רגעים יקרים מפז את כל הבעיות, הדאגות,
המחשבות והזכרונות, מספר דקות יקרות ערך בהן עוצר מלכת העולם
המתחולל בראשי משאיר אותי לבדי עם השמש ברגעים חסרי תחליף של
שלווה רגעית בתהייה נצחית בהם מסנן מוחי את קולות האנשים סביבי
כך שרק רחש הגלים המתנפצים אל החוף מתנגן באוזניי.

קול קורא בשמי, מהדהד בשקט כמגיע ממרחק אלפי קילומטרים, כמו בא
מחלום ישן, קול הקורא לי לשוב. השמש נעלמה בים ועולמי חזר
לנוע, פוקחת לאט את עיניי כמקיצה מחלום, מביטה סביבי, שוב
בחדרי לבד עם מחשבותיי, פעם נוספת חוזרת לעולם תבוסתני
מהפנטזיה בראשי, פעם נוספת מעבירה את הזמן עד בריחתי הבאה
מעולם של מעשים, השלכות והיגיון לעולם בראשי, לעולם שהוא רק
שלי, לעולם אליו אני בורחת ממציאות חסרת תכלית, עפה רחוק
למקומות שלא ניתן לתאר, שלא ניתן אף לשער, עוצמת עיניים
ונעלמת, צופה בסרט המוקרן בראשי בלבד שם אני הבמאית והכל קורה
על-פי רצוני, שם אני מאושרת להיות אני ללא גבולות, ללא מגבלות
החברה החונקות אותי, רק אני ותו לא.

כבר אמרו לי שאני חיה בסרט, שאני נאיבית מידי בשביל העולם הזה
ושעליי להתעורר ולראות את העולם כפי שהוא, אך אם אני אכן חיה
בסרט הרי שלכל סרט סוף טוב ואם אני נאיבית מידי לעולם הזה הרי
שאני מאמינה בטוב ליבם של אנשים, באור בקצה המנהרה, אם כך למה
שארצה להתעורר ולראות עולם אחר? עולם אפור נטול דימיון ותקווה,
אני מעדיפה לחיות אותו בדרכי שלי, להאמין שהוא מה שכביכול הוא
לא, לברוח לחלומות חסרי בסיס בראשי ולחזור לעולם טוב, עולם
שרבים מפספסים בשל עיסוקים בתפל, ברוע ולא בטוב, בקנאה ולא
בעזרה, אך אין זה מתפקידי לבקר את חיי אחרים כפי שאין זה
תפקידם לבקר את חיי. אז אני יושבת נאיבית כתמיד, נשענת אל
הקיר, עוצמת עיניים ונעלמת.