בשמיכת החושך שלי יש חורים.

היא עשויה שכבות- שכבות, כשקניתי אותה אז אמרו שזאת עבודת יד.
שתי וערב (או לא), מישהי ישבה ועשתה אותה. היא ישנה השמיכה
שלי. כשקניתי אותה היא היתה במחיר מציאה, לא איזה משהו זול,
אבל שמיכות חושך עולות הרבה עכשיו. הן עוטפות אותך חזק נורא,
ומבטיחות שטיפת אור לא תיכנס לשם. ואז רציתי שמיכה כזאת, כדי
שאוכל להתעטף בה, לישון ולחשוב לכמה שעות שאני נעלמת, בתוך
שמיכת החושך שלי. עכשיו יש בה חורים.

האמת שציפיתי לרגע שיהיו בה מעט חורים. רציתי קצת אור, אבל היא
עלתה כל כך הרבה, גם עם ה"מחיר מציאה", ועבדתי בשביל להשיג
אותה קשה, ככה שהיה לי קשה לוותר עליה, סתם ככה. לזרוק. או
לעשות איזה חור ולהגיד שלא התכוונתי... ועכשיו יש בה חורים
ואני חושבת אולי לזרוק אותה. לשים אותה באיזה קופסא גדולה,
"לזרוק לים ולבלוע את המפתח". ולא הייתי חושבת על זה, אם לא
הייתי מבינה שהיא עוצרת איזה משהו. קודם לא ראיתי, כי לא רציתי
לראות, כי היה לי איזה צורך להיאחז בחושך שלה. עכשיו אני
יודעת, בערך, אולי. גם עכשיו לא בפה מלא אף פעם, כדי שאף אחד
לא יישמע.

עכשיו אני יודעת, בערך, אולי.  יודעת בערך שהאור שמאחוריה שווה
ניסיון. אנשים חכמים והרבה דמעות (שחלקן נשמרו בגרון) גילו לי.
אנשים שהתכסו בשמיכת החושך שלהם, עד שלא היה בה צורך עוד, עד
שלא היה צריך לברוח מתחת לשמיכות, כדי שאף קרן אחת של אור לא
תחדור פנימה. ולכולם, כולם כולל כולם, היא עלתה הרבה. בדם
וביזע. יש לה מחיר כבד. וזה קשה להיפרד ממנה סתם.
הרבה דמעות ומחשבות ותובנות גם, על עצמי וגם על עוד כמה.
ולומדים. הם אומרים שלומדים כל הזמן, אני בנתיים מסירה אותה
טיפה. מסירה אותה ואז נאחזת בה עוד קצת (אולי יותר חזק מקודם),
כי האור קצת מציק לי, ואני סתם מפגרת שנאחזת בדברים בכל הכוח.


בשמיכת החושך שלי יש חורים עכשיו.
לאט היא בטח תתפורר, עוד טיפה ועוד טיפה,
עד שיהיה אפשר למשוך בחוט אחד,
וכולה תתפורר.

ויישארו לי רק הרסיסים, כמו שלפעמים נשארים רק רסיסי תקווה
ומתפזרים בכל החדר.

ויישארו לי רק הרסיסים, ואולי מרוב פחד אבקש ממי שירכיב לי את
שמיכת האור החדשה, שישים קצת רסיסים של חושך, רק בשביל שאזכור.
ואולי לא, אולי אלמד עד אז, אולי אלמד שגם שמיכות אור הן
יקרות.

מחיר שלא יסולא בפז...