אני כותבת כי כואב לי ואני לא יודעת עם מי לדבר. אני כותבת כי
אין לי כבר כוח. אני כותבת כי זה רוצה לצאת ולא יכול ואני לא
יודעת למה. יש בי חלק מתוסכל, אומלל, מפורק. יש בי חלק מת. חלק
שצריך לגרד עם שפכטל החוצה, או לפחות לשפשף באקונומיקה חזקה
במיוחד.
אני רוצה להיות מאושרת. אבל אף אחד לא מוכן לגלות לי איך, כמה,
למה, מי, מה, מו. הדיכאון לא יושב לי טוב על הפרצוף, אנשים
מעדיפים אותי מחייכת. יש לך פרצוף כזה, הם אומרים, פרצוף
מחייך. אפילו העיניים שלך מחייכות.
מעניין איך נראות עיניים מחייכות ולמה שלי קיבלו בהוקרה את
התואר.
אני כותבת כי רע לי. אני כותבת כי אני רוצה לברוח, אבל לא
יודעת ממי, או ממה. אני כותבת כי אני רוצה לבכות וזה לא יוצא
ואני לא יודעת למה. הן שם, הדמעות שלי, כל כך מוחשיות במרקמן
הנוזלי, כל כך נוצצות שאפשר לראות אותן מבעד לאישונים, משתקפות
בחיי.
אני רוצה לאהוב את עצמי. אני רוצה לראות את השתקפותי במראה
ולחייך. אני רוצה לקום בבוקר ולהגיד תודה. אבל אני אסתפק בלקום
בבוקר.
אני כותבת כי נמאס לי להתלונן. אני כותבת כי נמאס לי לחיות
בטיפול פסיכולוגי מתמשך. אני כותבת כי נמאס לי לחיות.
וכי נמאס לי למות כל יום מחדש.
והכי נורא? חשבתי שאהבה תרפא את הכל. תשים קץ לכל מכאוביי, לכל
השיגעונות, הפחדים, המתחים. אז זהו, שלא.
למה כל כך רע לי? למה כל כך רע לי? למה כל כך רע לי? למה כל כך
רע?
אני כותבת כי זה פשוט נשפך ממני החוצה ואני לא יכולה לשים לזה
סוף.
אני כותבת כי אם אי פעם אצליח לעצור את זה - אני אמות. או סתם
אחיה חיים חסרי משמעות. שזה לא פחות נורא.  
אני כותבת לך. לכם. כדי שתדעו.
אני כותבת לי, כדי שאדע.
אני כותבת. נקודה.