שוב נשאבת לתוכו,
לתוך עיניו הכחולות,
הגדולות.
אל ליבו השקוף, הצלול,
אל נשמתו.

זוהרת מתמיד, מסמיקה, מחייכת.
שמחה, מאושרת.

ושוב נשאבת לתוכו,
לתוך עיניו החומות,
הגדולות,
אל הסערות שבתוכו,
אל המבטים.

שוב נקשר ליבה בליבו,
נשמתה מנסה להבין.

למה שוב הוא אותה עוזב,
למה כואב?

למה נותן לה מחמאות
ואומר לה מילים יפות?
בשביל להיות נאהב?

אמיתי? אולי.

גם חלומות נראים לנו אמיתיים,
אתעורר אחר-כך?
הוא יהיה לצידי?

עפה, נופלת, מתפזרת.
נסחפת עם הרוח.


2.10.2004