מרחק יריקה, וכבר אני יכול לשמוע את רעשי החבטה שמשמיעים עמיתי
לפלוגה כשהם פוגשים את החול המדברי. אפילו לא מחפשים צל,
ההתכלבות של המילואימניק היא מוחלטת, באדיבות מחלקת
הפסיכולוגיה של צבא ההגנה לישראל - בעדרים קל יותר לשלוט מאשר
באינדוידואלים.
נו, ובכל זאת כל הרטינות על העובדה שצבא ההגנה לישראל, בתיזמון
המושלם הרגיל שלו, בחר לזמן אותי דווקא בשבוע הראשון של
האוניברסיטה, ובאופן כללי על המתנה המפוקפקת הזאת של לשחק
בחיילים פעם - פעמים בשנה. הרטינות הללו נעלמו. יש משהו קצת
מעוות בכל המסגרת הזאת, במיוחד העובדה שמהר מאוד אתה מתרגל
לעניין, כאילו לא עזבת את הבקו"ם איפה שהוא במילניום הקודם. כי
למרות הקושי של ההכרה, המילואים הם סוג של חופש, מאין עיר מקלט
מהמצוקות של הסטודנט הישראלי, עוד אחד משקי החבטות החביבים של
ממשלות ישראל, ובמיוחד של הפאוסט התורן במשרד האוצר, מצמיח
העשירים. כן, פתאום לארבעה ימים של היכרות חוזרת עם כלי נשק
נשכחים במסגרת אימון גדודי, כל בעיות הקיום נדחות: שכר הלימוד,
שרק הולך וגדל עם כל תואר, כי עד היום לא הבין אף אחד שרק
לסטודנטים לתואר ראשון מוותרים על חלק; הארנונה, שהדרך היחידה
לקבל הנחה ממנה היא להוכיח שאתה רעב ללחם, ובלי הנחה אתה באמת
נהיה כזה; שאר חשבונות וחישובים; ימי עבודה ולימודים - הכל
נעלם באבק הלבן של צאלים, בתור של מחלקת רתק בדרכה לעוד תרגיל
הכנה לתרג"ד הגדול, בתערובת המעניינת של המיקרוקוסמוס, של אותו
חלק קטן בחברה הישראלית שעוד טורח לעשות מילואים.

חם, במדבר בדרך כלל חם, והעובדה שמבחינת צה"ל אני בכושר מלא לא
ממש מסייעת לי לשכנע את הרגליים לא לכאוב. בכלל ממתי הרתק אמור
לזוז?! לא נורא, בערב על האש. החיים באמת נעשו פשוטים מהרגע
שעטיתי את מיטב בגדי החאקי שלי וירדתי לנגב. כאן זה לא משנה אם
אתה מתכנת מחשבים או דוקטוראנט להיסטוריה, אלא כמה זמן אתה
במסגרת ומה התפקיד שלך. כך שיש לי הכבוד, בשל גילי והגדרתי,
להיות אחראי על כמה חיילים שיש להם את המושג, החסר לי, איך
מפעילים את המק"כ. מק"כ, איך לעזאזל נכנס כלי ארטילריה נגד
מטוסים ממלחמת העולם הראשונה לסדר היום שלי? מה זה משנה, העיקר
שכל המרדף אחרי עבודה והכנסה, שהחל ביום שנחתתי בארץ הגזירה,
נעצר לארבעה ימים של חופש.

ערב, על בטן מלאה, קבב ואיזה שתי כנפיים, אפשר לתכנן שינה של
כמה שעות. הקור במדבר צורב, ובשורת היום, מסע של 3 קילומטר
בפק"לים מלאים לא ממש תורמת לאוירה. האהא, כתבתי 3 קילומטר,
הצבא אכן משפיע. מה סוד הקסם של צה"ל, שהופך כל אזרח ממוצע
לחיה עייפה, רעבה וחרמנית? לחלק מעדר עייף ורוטן, אבל צייתני
עד לגבולות שאפילו צה"ל לא מצליח להעלים מאחורי הצו הירקרק?

שקט, מחלקת רתק סיימה את תפקידה בתרגיל וכל כלי הירי נדמו. עוד
מעט, מעבר לזיכויים. מחכה העולם האמיתי, המרוץ אחרי הקיום של
הסטודנט הישראלי. מצחיק, בהתבהרות שנופלת עלי לקראת סיום מחנה
הנופש של באלי"ש, אני קולט שבימים האחרונים הייתי רגוע יותר
מבכל זמן אחר מאז שחזרתי לארץ, שפרייבורג נדחקה לרגע מגעגועי.
לא שאני ממליץ לעצמי או למישהו לחתום קבע, עדין עדיף להסתלק
מפה לאיזה מדינה נורמאלית שמסתירה את זה שיש לה צבא. אבל אני
מודע, יש למילואים קסם של חופשה. מאחורי חומת האש של צה"ל לצד
ההתבהמות וה"על האש", לצד היכולת התמידית לראות כמה המערכת
הזאת דפוקה, בעיקר בגלל נושאי הפלאפלים והשווארמות שלה
והאטימות שהם רכשו בבה"ד אחד לצרכי החייל, יש רוגע, רוגע של
היכולת להקטין ראש ולחפש רק מתי אוכלים וישנים. לדבר עם אנשים
ממקומות שונים שלא הייתי פוגש לשיחה ידידותית בשום מקום אחר,
כי הגטו שלהם הוא לא הגטו שלי.
היכולת לראות זריחה במדבר ולהתמכר לשקט שאחרי סערת האש. ובעיקר
לקוות לחיים שבהם לא נצטרך מילואים כדי לחוות את כל זה.
אל הטיולית בדילוגים, לתפוס מקום ישיבה טוב, אולי אצליח להרדם
לאיזה 20 דקות של נסיעה, עד הזיכוים, הפתק הצהוב והמציאות
שלנו, שבה אפילו חייל במדים מתקשה לתפוס טרמפים, אז אני חייב
למהר ולהתראות עד הפעם הבאה.