New Stage - Go To Main Page

עידן סימון
/
השיר שלנו

השיר שלנו

בדיוק עכשיו, אחרי מהדורת חצות, הם התחילו להשמיע את השיר
שלנו, השיר הראשון שקראנו לו "שלנו".
אחרי אחת הפעמים ששמענו את "אמריקה" של סיימון וגרפונקל בבית
שלי, החלטת שניסע לאמריקה, כמו שני מהגרים. עוד לפני שהספקתי
להגיד מילה, כבר סחבתי שתי מזוודות מבולגנות למכונית, ואחרי
שעתיים כבר היינו על המטוס. כל הטיסה לא החלפנו מילה, לא ידענו
איך לחשוב על זה בהגיון, פשוט נסחפנו עם הרעיון שלך.
חיינו שם שנה. בהתחלה הכל נראה יפה, שכרנו דירה נחמדה
בניו-יורק שמשקיפה לאיזה נהר. חיינו לא רע, מצאנו עבודות
סבירות, התיידדנו עם השכנים, עשינו ברביקיו כל יום ראשון. אבל
זה לא היה זה. אחרי כמה חודשים, הרגשנו כאילו פול וארט שיקרו
לנו אישית, כאילו משהו בתמונה היפה התנפץ, כאילו הדחף הזה ללכת
ולמצוא את אמריקה הביא אותנו לדרך ללא מוצא. אז נהיינו סתם עוד
שני מהגרים, עם חיים אפורים ורצון חזק להיות משהו אחר.
אחרי שנה בדיוק מהיום בו הגענו לאמריקה, לא הרגשת טוב ונשארת
בבית. את עודדת אותי ללכת לעבודה, שאת תסתדרי. כשחזרתי,
"אמריקה" נוגן בקולי קולות ב"לופ" במערכת, בכל החדר היו
מפוזרות המילים של "אמריקה", כמו חתיכות פאזל קטנות, כמו פתיתי
שלג שצנחו לאדמה. ואת היית עם ורידים חתוכים.
לקחו כמה ימים עד שכתמי הדם ירדו מהסדין, ואת התעוררת שוב בבית
החולים. את היית נסערת, ולא ידעת מה לעשות עם עצמך. אחר כך
סיפרת לי שרצית לצאת מכאן, מניו-יורק הסואנת, אבל ידעת שאין לך
לאן. ואז, כשראית את סכין הגילוח שלי, פשוט החלטת. כמו אז,
לפני שנה, פשוט החלטת.
כשחזרת הביתה, עברתי למכונת גילוח. יפנית, כפי שמצווה החלום
האמריקאי.
אחרי כמה זמן, ראית שגם אני הרגשתי כמוך, שגם אני רציתי לצאת,
אבל לא דרך המוות. אז עודדת אותי לחזור לארץ, ושאת תלכי
ללוס-אנג'לס. את אמרת שאולי את מפספסת משהו בניו-יורק, שאולי
המשהו שסיימון וגרפונקל דיברו עליו נמצא במקום אחר, לא
בניו-יורק. אולי בעיר הכי גדולה בצד השני של אמריקה, אמרת.
אני חזרתי לישראל, וכל הנסיעה החזרה שתקתי, בתקווה שאולי את
לידי, והשתיקה תשאיר לך זמן לעצור את המטוס ולהחזיר אותנו לשם,
לאמריקה.
אולי היה עדיף שנגור במלון לא יוקרתי, נחיה מהמזוודות עם הרגשת
הניידות הגדולה הזו, בלי הקביעות הזו. כך חשבתי בנסיעה חזרה.
הקביעות הרגה אותנו, היא הפכה אותנו לשחקנים, ולא לצופים. אולי
מהצד, אמריקה של סיימון וגרפונקל הייתה עוברת לידינו לרגע.
אולי היינו מרגישים את הרוח הקלילה שהיא מפזרת לצדדים, אולי
היינו מסתכלים לתוך עיניה המזמינות והמסתוריות.
אחרי כמה שבועות, כשאני בישראל ואת - האל יודע איפה היית אז,
התקשרת אליי בגוביינא מחוץ לארץ, מאיזה טלפון ציבורי נידח.
ברקע, בישראל, בדיוק התנגן "Babe, I'm gonna leave you" של "לד
זפלין". את בכית, והסולן שלהם קרע את גרונו. את בכית, כי היית
מרוששת, כי לא מצאת את "אמריקה" שחיפשת כל כך הרבה זמן.
את רצית לנתק הכל, לברוח מכולם, לגור באוהיו באמצע שומקום. בלי
שכנים, בלי צפיפות, בלי אורבניות מעיקה. לבד, כשאין יש או בית
ברדיוס של כמה קילומטרים. את אמרת שאת רוצה להיפרד ממני, מה
שבעצם קרה כשעזבתי את אמריקה, אבל לא היית מוכנה להגיד אז
שנגמר.
אני לא אמרתי שום דבר, רק ניסיתי להרגיע, אולי לשלוח יד מעבר
לים ולנגב את דמעותייך. את היית רחוקה מדי, עצובה מדי, סוערת
מדי. ופתאום, כשאמרתי לך שתמסרי ד"ש לאמריקה של פול וארט,
כשתראי אותה, את צחקת. צחקת צחוק קטן, צחוק כמו הצעקה הנחלשת
של הסולן בסוף, קול שמפייס ומכסה את מה שהיה קודם. באותו רגע,
שנינו ידענו שהשיחה התנהלה בדיוק כמו השיר, כאילו שהשיר הכתיב
את השיחה ואת כל מה שאחריה, השיר "שלנו".
אחרי יומיים חזרת, בהפתעה, וחזרנו להיות ביחד, לשכב על המיטה
ולשמוע מוזיקה ולגסוס לאט. אז אולי היינו כמו תיירים בישראל,
אבל אין שיר על ישראל כמו "אמריקה", אז לא היה לנו מה לחפש.
אחרי כמה ימים, פתאום שוב שמענו את "אמריקה" ברדיו, אבל זה לא
עשה לנו כלום, כאילו שאין יותר אמריקה לחפש.
אחר כך, באותו יום, שמענו שוב ברדיו את "Babe, I'm gonna leave
you", הסתכלנו אחד על השני וחייכנו חיוך קטן. אבל שנינו הבנו
שגם השיר הזה כבר לא משפיע עלינו. אני כתבתי באטימות, את הפכת
להיות מזכירה. שמענו מוזיקה אחרת - פופ, מוזיקה שחורה, אתני -
הכל חוץ מאותו סגנון של שני השירים שהיו פעם השירים "שלנו".
אחרי כמה זמן נפרדנו. לא ברעש, לא בצלצולים, באטימות.
ועכשיו, אני שומע את "אמריקה" ברדיו. השיר נגמר. אני מפסיק
לכתוב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/8/01 0:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סימון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה