[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ריבי שדה
/
מסע להלד'ה (יוון)

בקיץ ההוא לפני כמעט שני עשורים, כשעליתי למטוס בדרך לאתונה,
לראשונה בחיי, לא העלתי בדעתי שאפגוש בבחור, פרח כמורה, אתאהב,
אתנסה במערבולת רגשות, מסעירה וסוחפת, שתותיר בי רסיסי רגעים,
שעות וימים, העתידים להתעורר בנימי ובשרירי גופי בכל קיץ
מחדש.

מעולם לא יצאתי קודם מגבולות המדינה. טיילתי בעבר, לבדי. אבל
הפעם, ידעתי, שנסיעה זו תהייה שונה, אחרת. כשיעל ויואב הציעו
לי להצטרף אליהם לטיול הרפתקאות באפריקה, סירבתי להצעה ללא
היסוס כמעט. למסע הזה רציתי לצאת ללא שותפים מוכרים. לא טרחתי
לקרוא או להכין תוכנית למסע, לא עלה בדעתי איפה כדאי לבקר.
ידעתי שאסתדר, ללא זמן מוגדר, ללא שאלות, או אפילו תשובות.
הטיסה? כמעט ונותר ממנה רק זיכרון מטושטש, אבל אני משוכנעת
שהחיוך לא מש מפניי, התרוממות המטוס, פרידה מהמקום בו שהיתי כל
ימי חיי עד אז, מילאה אותי בתחושות חדווה ועליצות בלתי נשלטים.
תחושות שהמשיכו ללוות אותי גם כשירדתי מהמטוס בשדה התעופה,
כשאין לי מושג לאן ללכת. מחוץ למבנה שדה התעופה, הבחנתי, בעודי
סוקרת את האנשים המתרוצצים, בנהג מונית יווני טיפוסי, מחייך
חיוך רחב המבליט את שיניו הרקובות המצהיבות מעישון תכוף.
"בואי, אמר לי באנגלית רצוצה, אקח אותך טרמפ, אני לוקח את
הגברת הזו שבמונית לאתונה, תצטרפי.." אתם צריכים להבין שנראיתי
כמו ילדה אבודה בת 13, מן הסתם, הייתי יחפה, כך נהגתי ללכת רוב
הזמן, גופיית פועלים אפורה רחבה מכסה את פלג גופי העליון, ללא
חזייה, מכנסי חאקי קצרים, ותרמיל. הצעתו להסיע אותי חינם,
נראתה לי כדבר הטבעי ביותר שיכול להיות. הנהג החביב הזה הוא
שעורר בי את הרעיון להמשיך ולנוע באופן הזה בדרכים של הארץ
הזו. לאחר כשעה של נסיעה, שבה ראשי דבק לחלון, כשאני גומעת את
מראות הפרוורים הכעורים, אפופי הערפיח של אתונה, עצר נהג
המונית למרגלות האקרופוליס. קולט בחוש של אדם שורד, שאין לי
מושג לאן ללכת,  " תרדי, כאן, תעלי למעלה, זה האקרופוליס...".
טיפסתי במדרגות שנעו במהירות מסחררת מתחת לרגליי היחפות, נערה
צנומה, מתולתלת, עור בגוון זית. זו הייתי אני אלת ההרפתקאות
שעולה לפגוש את בני ביתה השוכנים נשגבים מבני תמותה רגילים,
רוקמים חיים שלמים, מלחשים סיפורי אהבה ושנאה, מלחמות וחיים.
שם למעלה, במקום מקדשם של האלים, כשאני מעט מסוחררת, פוסעת
בתוך המציאות הזו שרקחתי לעצמי, שואפת לתוכי אוויר קדום רווי
ברסיסי זמן לא מוגדר, על יד פסלה של אתנה, פגשתי נער- גבר,
בגילי בערך, אמריקאי שטייל גם הוא. סשה היה פרח כמורה. מסעו
ליוון היה חלק ממסע לימודי, במסגרת לימודי הכמורה. מזוקן,
כנדרש מכמרים אורתודוכסים, עיני תכלת נוצצות, רזה וגבה קומה,
נאה, זר, מושך. מבטו שעקב אחרי בשלווה שלא הכרתי עד אז, עורר
אותי, וקבע את החלטתי.  מאוחר יותר יספר לי  שנראיתי לו כבבואה
של הדמות שקדחה בדמיונו. לדבריו, היה זה החיוך בעיני שכבש
אותו, הקסים אותו  וגרם לו לשכוח את יעדיו ולוותר על מטרותיו.


האם יד המקרה היא  שפגשתי דווקא בו, בסשה? ואולי היתה זו יד
האלים?, מכל מקום, סשה ואני, החלטנו לחבור למסע ולנוע יחד. עוד
באותו ערב, הבטנו זה בזו כמו יודעים שמעתה כל מעשה שנעשה וכל
צעד שנצעד במסע הזה  ייחרט בזיכרון עד לבלתי ניתן להסרה.
עם רדת החשכה, ערב לפני צאתנו מאתונה, הלומי חדווה ושכרון
נעורים, יצאנו בריקוד פראי, בכוריאוגרפיה משונה של איברים,
שנעו ללא קשר ממשי למנגינה שאותה רק אנחנו שמענו. היה זה  על
גגות בתי הפלאקה שוקקי החיים. משם אתונה נפרשה לפנינו, כמו
משכן עצום הטומן בתוכו אוצרות מנצנצים קורצים באור זהב מתעתע.
אנשים ותיירים שצפו בנו, הביטו, ספק משתאים, ספק מחייכים. חלקם
מוחאים כף. תוהים בינם לבין עצמם האם גם הם זוכרים עדיין את
צעדי הריקוד הזה.

יכולתי להמשיך ולכתוב שהתפתח סיפור אהבה, שהיה רומן מ'הסרטים',
שעונג המסע התערבב בתענוגי בשרים... ובאמת כך היה. אך לא היה
שם דבר שלא התכוונתי שיקרה.  
אני לא יודעת אם היתה זו תחושת החופש שהניעה את מעשיי, או
החדווה ששחררה את כל מעצוריי. או אולי היו אלה האלים ששחקו
בנו.  גם לא אוכל לספר מתי בדיוק החלטתי לפתות את הנער הזה
שגזר על עצמו התנזרות מנשים,  שגייס את עצמו לאלוהיו, שטיהר את
עצמו מטמאת החיים הארציים הללו. אבל זה קרה. טיילנו כחודש,
נוסעים בטרמפים, יושבים- עומדים בדרכים, כשלזמן אין ממשות
אמיתית. מדברים בהתלהבות של בני עשרים פלוס; על ספרים שקראנו,
מצטטים, מתווכחים ללא ויכוח אמיתי, מקשיבים, ולבסוף לוחשים
דברי רוך ואהבה, מתכננים את הנצח המשותף שלנו. כמעט רוצים
להיות כבר בעתיד כדי שאפשר יהיה להיזכר. בדרך כלל לא תיכננו
דבר, הנחנו לדרך לשאת אותנו. היו פעמים בהם עצרנו במקום שמצא
חן בעינינו מסיבה לא מובנת  ללינה של ימים אחדים. הגענו לכפר
הקטן, בחבל פיליון, בטרם שקעה השמש. עדיין לא ידענו אז שבמקום
הזה נממש לראשונה את תאוותינו. טיילנו, משתהים מיופיו של
המקום, מידי פעם משתרעים, נעלמים בתוך כרי אחו ירוקי עד
נרחבים.
סשה, שכבר שלט ביוונית עתיקה,  ניסה ללמד אותי מילים ומשפטים,
ספק אם היו אלו מילים שימושיות, אך בצליל שלהם היה משהו משכר.
היוונית שבפיו נלקחה מספרי הקודש, לא היתה זו אותה השפה בה
מדברים בה היום בני המקום. אבל אז, צליל המילים, רכותם, רק
הגבירו את תשוקתי  אליו. עם רדת החשכה, הבחנו בכנסיה קטנה,
בנויה מאבנים עתיקות וגג עשוי מאבני ציפחה שחורות. סשה נכנס
פנימה לשאוף את טוהר המקום, להתפלל לכבוד הערב שירד. אני
שהמתנתי בחוץ, התקשתי להפרד מחצר הכנסייה, כנראה משום שבאותה
עת, הסתיו צבע את הדלבים באדום כתום מסעיר, ועצי הערמונים,
ענקיים עמוסים בפירות בשלים נראו מבטיחים, מגינים.
"בוא נלון כאן", הצעתי לסשה, והוא לרגע נבוך מהצעתי, מהסס,
מתלבט, נעתר לבקשתי. לאחר ששומר הכנסייה, הצליב את ידיו לברכה,
כדי לוודא את מקור אמונותינו, וסשה החזיר לו בהצלבה משלו,
השתכנע השומר היווני דימטרי  לאפשר לנו ללון במקום. "זו דרכם",
הסביר לי אחר כך, לוודא שאמונתם ואמונותינו אחת היא, כי הרי
המקום הזה קדוש, הם אינם יכולים לאפשר לכל אחד ללון כאן.
דימטרי הצביע על פינה מוגנת בחצר, מתחת לעץ ערמונים, ממש מול
דלת הכניסה של הכנסיה. שם פרשנו את חפצנו. האם היתה זו
אפרודיטי שהניעה את מעשיי? או אולי ארטמיס? התשובה נותרה
כחידה. סשה ואני זרוקים בשקי שינה, בהם לא השתמשנו, התעלסנו
באהבים, בסערת יצרים כמעט בלתי נשלטת. ידעתי היטב שהנער
מתייסר, אך הלהט והסערה לא פחתו, ואולי היו אלו ייסוריו שגירו
והעצימו את תאוותי?
וכך מאותו לילה, בכל מקום בו עצרנו לנוח או ללון, מצא גופי את
גופו לוהט, בוער בתשוקה שנדמתה כאין סופית. אין ברצוני להסיט
אתכם מהסיפור, אבל סשה מצא הפוגה קלה לנפשו בכרתים. שם בבית
הורי חברו יורגוס הכומר, התוודה על חטאו, ביקש חמלה. יורגוס
שהתקשה להירגע, להכיל את המורא הזה שהוטל עליו, הציע לסשה
להתייחס אלי כאל אשתו העתידית. לו הבטתם בסשה ייתכן והיה נראה
לכם רגוע מעט יותר. אבל לאחר שבוע ומשהו נסענו משם, מהכפר ההוא
בכרתים. המשכנו לנוע בטרמפים, חונים ללילה או שניים בכרם, או
בשדות חיטה גדושים ועמוסים. משבי רוח של סתיו לפנות ערב, קרבו
אותנו זה לזו, בחיבוק שדומה היה למראה החיטה הרכונה. שיבוליה
מכופפות, נעות ברוח, גבעוליה נישאים במערבולת, מתכנסים,
מתערסלים בתאום מוחלט, ולעיתים ללא כל הכוונה או כיוון. היו
ימים אחרים, בהם מצאנו חצר זנוחה בפאתי כפר או עיר בה ביקרנו,
שם פרסנו את שקי השינה ששימשו עדים למעשינו.

ומה עם הנופים תשאלו? הנופים...הם השאירו את חותמם כזיכרון של
ירוק מעורב בצהוב, עטוף בסשה. כך בימים. ובלילות; סשה נטמע
בחלומותיי, וחזר והפך למציאות מתוקה מידי בוקר. הדבר היחיד
שחזר על עצמו במסע הזה, היו ימי ראשון, כשעצרנו עבורו לתפילה.
לעיתים הצטרפתי אל סשה  לתפילה בכנסייה, תפילה אותה נשא מתוך
התכוונות, חרטה ומתוך ייסורים גדולים על מעשיו הנוכחיים. ואני
מתוך סקרנות ומחווה, צפיתי, התבוננתי בציורי הקיר, ציורים
מתקלפים של קדושים עומדים וזוויות פיהם משתפלים בהכנעה גמורה.

לקראת סוף המסע, היה זה ביום הכיפורים, הצטרפתי אל סשה לתפילת
יום ראשון. ריח הקטורת שאהבתי, השתפל לאיטו ונישא מתוך כלי
הכסף המשתלשלים בשרשראות התלויות על זיזי הקיר. הריח התערבל
בחלל ומילא את האוויר במתיקות, שאין לה כמעט ולא כלום עם
קדושה. בתום המיסה, כמעשה חסד אחרון לאותו יום, הבטתי בכומר
שחילק את פיסת ה'לחם הקדוש' לאנשים שעמדו בשורה בסבלנות אין קץ
בתום טקס האוכריסטיה, לשונם מחוץ לפיהם בציפייה  לקבל את רקיק
הלחם המקודש, ואני, מצטרפת אליהם, עומדת כמותם בתור, זרה
מוחלטת ביום כיפור, אבל ללא תחושת זרות. לא מצפה למחילה, גם לא
מבקשת רחמים. סוקרת, מביטה אל סשה הרוכן בתלבושתו השחורה
ובכובעו המכובד, פניו זוהרים, מיוסרים, אינו יודע שישו משיחו
סלח זה מכבר.
ואני....בעת שנשאנו  את תפילתנו המשותפת, לא יכולתי שלא לחוש
באלים שצפו בנו במרומים, שוחקים, משתובבים, מלאי סיפוק עצמי
וחדורי חדוות ניצחון מתוצאות משחקם המרגש.

חודשים רבים לאחר שחזרתי לארץ, המשיך סשה לשלוח אלי מכתבים
רווים בגעגועי זיכרונות משותפים. מכתבים ובהם שאלה שלא נשאלה;
"האמנם?"  לאחר זמן מה, פסקו המכתבים להגיע, אם אני לא טועה,
היה זה כשהודעתי לו על נישואיי.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
6 פעמים ביום
הגעתי לפורקן
וכבר ממש כואבת
לי היד...






סוטה מהנושא
מביע מחאה על
כתיבת סלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/12/04 2:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ריבי שדה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה