רכבת לברוקלין. אלייך. העיניים המחייכות שלך כבר עוטפות אותי.
כל הזכרונות צפים בתוכי, כל הרגעים הקסומים מתעוררים בי.
ההתרגשות אוחזת בי ולא מרפה...
שלוש שנים דמיינתי את הרגע בו אני אראה אותך שוב, הנסיעה הזו
נראית לי עכשיו אינסופית. חציתי את האוקיינוס, מה זה כבר גשר
ועוד כמה תחנות. יום שישי, משהו בלתי מוסבר עוטף את ברוקלין
בדממה. אני מתקרבת אל הבית, נעמדת מול הדלת. קידוש. נשימה
עמוקה, שלוש דפיקות. הדלת נפתחת לרווחה. אור. ברכה. אתה לא שם.
האכזבה פוערת בי חלל, המחשבות מתרוצצות ומסרבות להרפות. החלטת
לעשות את השבת בבית שלך. הבית שלך. עשר דקות נסיעה ממני, אבל
אף אחד לא זוכר את הכתובת המדוייקת. בא לי פשוט להסתובב
ברחובות ולצעוק את השם שלך. לא הייתי צריכה לנסות להפתיע אותך.
מתיישבת ליד תומר, מקשיבה לברכות, מבולבלת, מדמיינת את הפנים
שלך מולי. הוא לא מבין מה מתרחש בתוכי, אולי השכינה שירדה
אוטמת בו את כל החושים. הוא חושב שבאתי לראות מה זה ערב שבת
באווירה דתית. אווירה יש פה בשפע, אבל בתוכי כבר אין אוויר.

רכבת חזרה אל העיר הגדולה. הדמעות מאיימות לפרוץ, האורות
מסנוורים אותי, מסך שקוף עוטף אותי. טובעת בתוך ההמולה, להמוני
האדם אין מושג שמשהו מאיים להתמוטט בתוכי, משום מה יש בזה משהו
מרגיע.
צונחת אל המיטה, מסתכלת על השעה. סופרת את הדקות לזריחת החמה,
לצאת הכוכבים. אני כ"כ קרובה אליך, אתה אפילו לא יודע.... אלפי
יהודים מחכים ליום הזה ומתענגים עליו. יהודייה אחת כשרה שאוהבת
את אלהים מחכה שהוא ייגמר.

מחייגת את המספר שלך, מחייכת לדמותי שמשקפת בחלון. אתה כ"כ שמח
לשמוע אותי, אני מצליחה לשמוע את החיוך שלך, את המלים שלא
נאמרות, וגם את הבלבול. כל החבר'ה הולכים היום למסיבה. בטח
שאני אצטרף. רושמת את הכתובת. ניפגש שם...

מונית צהובה בדרך אליך. ליל כל הקדושים. אנשים מחופשים ממלאים
את הרחובות, וגם אני עוטה על עצמי תחפושת. מנסה להיות רגועה,
לחייך, להסתיר את ההתרגשות.
נכנסת. חושך. יש פה כל כך הרבה אנשים. איך אני אמצא אותך,
לעזאזל?! מסתובבת בין כולם, לא מסוגלת לוותר. אם יש אלהים הוא
יוביל אותי אליך. מצאתי את תומר. לעזאזאל הנימוס. איפה טל? הוא
מסמן לי להסתובב, והנה אתה שם...
מחבקת אותך באיפוק, נשיקה על הלחי. הרגע שכ"כ חיכיתי לו, והוא
לא יכול היה להיות יותר מושלם. היד שלך מגששת בין ההמון באפילה
ומוצאת את שלי. אנחנו מוצאים לנו פינה שקטה ומדליקים סיגרייה.
אין טיפת מבוכה, רק אושר. זה אפילו יותר טוב ממה שדמיינתי. אתה
מהופנט לרגע הזה בדיוק כמוני, מתקרב, נוגע לא נוגע, לא מסוגל
להתנתק. אני מתקרבת אליך בחזרה, קצת חוששת לחצות את הגבול,
מניחה את הראש על כתפך ואתה אוסף אותי אלייך, ומנשק אותי
בעדינות תהומית. יש אלהים בשמיים.

מגיעים אליי למלון. אתה מברך על התה. אני מנסה להבין את העולם
שבו אתה חי עכשיו. אני מצליחה להבין שיש בך קונפליקטים
אינסופיים, אבל אני מכבדת אותם. אנחנו אפילו מסכימים על כמה
דברים.
נכנסת איתך מתחת לשמיכה הלבנה. אנחנו לא נרדמים ונצמדים אחד
לשני. אתה מחבק אותי חזק, אני מרגישה כאילו חזרתי הביתה... הכל
כ"כ מוכר ונפלא. אני מקשיבה למלחמות הלב שלך, רוצה לא רוצה
ועוצרת אותך. אני לא רוצה להיות הטעות שלך. הדמעות זולגות, אני
מפנה את הראש כדי שלא תראה. הדבר הכי טהור ויפה בעולם מבחינתי,
מבחינתך חולשה, טעות, תועבה. אני מעיזה להגיד לך על מה אני
חושבת ואתה מחבק אותי יותר ויותר חזק, יותר ויותר קרוב, אומר
שזה לא בדיוק ככה. אני יודעת שטוב לך עכשיו ואתה מאושר, אבל לא
מצליחה לשכוח שמחר בבוקר אתה תסמן את הרגע הזה כטעות, מעידה,
רגע שמרחיק אותך מהמטרה. בא לי לצרוח. איך הלילה המדהים הזה
יכול להיות טעות? איך אתה יכול להפנות את גבך לכל מה שהתעורר
פה הלילה לטובת ההגיון שבעצם אין בו טיפת הגיון? אלהים. למה
דווקא אותך.
מגיע הבוקר. אתה עדיין מחבק אותי ומנשק אותי. עוטף אותי. רק
עכשיו אני מבינה שאולי זו הייתה דרכך להפרד ממני, לתמיד?
נפרדים בחיוך וקובעים שנדבר בערב. אני מסתכלת עליך מתרחק,
הכיפה השחורה על הראש ולבי נשבר. מה עכשיו? כמה רחוק אני מוכנה
ללכת כדי להיות איתך? לאוקיינוס פתאום אין משמעות, אני כאילו
יכולה ללגום אותו לתוכי כדי להיות קרובה אלייך. אם היית עם
מישהי אחרת הייתי נלחמת. אבל איך אפשר להלחם באלהים?
אנחנו מדברים בערב, כמו שהבטחת. אתה תמיד מקיים הבטחות. אתה
מעריך אותי על זה שעצרתי אותך אתמול בערב מלעשות משהו שהיית
מצטער עליו בבוקר. אתה אפילו מודה לי... כמה הזוי זה עוד יכול
להיות?  אני רוצה לצרוח אבל אני אומרת שאני מבינה. החיים שאתה
רוצה לעצמך הם לא החיים שאני רוצה לעצמי. מנתקת. מחבקת את
הכרית. הו, אלהים, הריח שלך עוד פה. אם רק הייתי חושבת שזה
הלילה האחרון שלנו... כמעט שלוש שנים עברו. אז, כשנפרדנו,
אמרתי לך שאני יודעת שעוד ניפגש. ידעתי שזה לא נגמר, אבל חשבתי
שיהייה לנו סוף טוב כמו בסרט ישן משנות השישים...
גם אני תמיד מקיימת הבטחות. הבטחתי לך אז שאני לעולם לא אשכח
אותך, וקיימתי. אני אמשיך לקיים. אתה תמיד תהיה מיוחד עבורי.
רק עוד הבטחה אחת קטנה. בפעם הבאה שדרכינו יצטלבו, אני לא
אוותר עלייך. אני אהפוך את העולם ואלחם באלהי כל הדתות למענך.
אלהים לחשה לי בלילה  שזה עוד לא הסוף, שאסור לי להניף דגל
לבן...

אוטובוס בדרך לשדה התעופה. לילה. גשר ברוקלין מואר. הכל מואר.
רק בפנים יש קצת חושך, משהו נכבה.