בצד החשוך יותר של כיכר הארוורד
שוכן פאב אפלולי,
ממנו בוקעים אחת לשבוע
(יום שלישי כך נדמה לי)
צלילי ג'אז נוגים ותמרות עשן סיגריות.

כולם יודעים שזהו יומו של ג'יי הופר,
מלך הג'אז של בוסטון.
רק הוא לא יודע זאת
ולכן ממשיך הוא לנגן בעצבות
את קינת חייו.

בוסטון שוקעת אל תוך הצללים,
רחובותיה מתכסים בטל
האופף אותם כקליפת אגוז.
הגשם מתחיל לרדת,
טיפין טיפין,
ולאחר מכן במטחים.

אני רצה ברחובות העיר שנולדה מחדש,
הגשם מחבק אותי
וצליליו של ג'יי קוראים לי לשוב.

פתחתי את דלת הפאב,
The Middle East,
הוא שמו האירוני,
ושקעתי שנית לצלילי הבלוז של ג'יי,
כך יהיה על בוסטון להישמע
כשאגלה אותה בשנית.


השיר הזה התפרסם לראשונה בסדנה ה-49 ומוקדש לאיב, על שעזרה לי
לגלות מחדש את בוסטון העצובה והבלוזית.