חווה נסעה מיד אחרי העבודה, ממהרת לדרכה, לעבודתה השניה.
לא רצתה לאחר, היא ידעה שמחכים לה, היא צריכה אפילו להקדים,
חשבה.
האור ברמזור התחלף לאדום, חווה נעצרה, מוחה ריחף קצת למקומות
אחרים.
פתאום הרגישה שרכבה עף קדימה. היא לא הבינה מה אירע, מאיפה באה
ההדיפה החזקה.
לקח לה קצת זמן להתאושש עד שקלטה: נעשתה עליה תאונה.
היא יצאה בברכיים רועדות החוצה, ניגשה אל האיש מאחור.
הגבר שיצא לקראתה, הזדהה בשם ראובן.
היא בחנה אותו בעיניים מאשימות וחשבה: "טיפש אחד, לא יכולת
לראות? מדוע החלטת דווקא בי להיתקע מאחור?"
היא עשתה מה שצריך, החליפה פרטים וקיוותה שבסופו של דבר, הכל
יתגלה כחלום.
חווה הייתה מאוד זהירה, זו הייתה עבורה תאונה ראשונה. חוויה לא
ממש מרנינה.
כשסיימה ונסעה לדרכה, רק אז היא קלטה, עד כמה נסערת רוחה, עד
כמה בעצם, היא לא במיטבה.
היא עצרה בצדי הדרך, כמה מטרים ממקום התאונה, מנסה להירגע.
מרגישה כיצד בטנה מתערבלת, כיצד בא לה בעצם להקיא, היא
התאפקה.
ראובן שביצע את התאונה, נסע אחריה, נעצר לידה, מנסה לבדוק מה
מצבה?
היא שילחה אותו משם, בתנועת יד חלושה.
לא רצתה שידברו אתה.
הוא הבין ונסע.
חווה הייתה חייבת להתאפס על עצמה, הרי היא כבר מאחרת, מחכים
לה, היא זכרה.
היא הכי התרעמה על כל התהליך המתיש, שכבר הבינה שתצטרך לעבור:

מוסך, תביעת הביטוח על הנזק שנגרם לרכבה.
מתעלמת בשלב זה מהתחושות בגופה, היא קיבלה החלטה, המשיכה
ברגליים רועדות לנהוג למקום עבודתה השניה.
עלתה בקושי רב את שלושת הקומות, שחיכו לה.
נכנסה בדלת, הרגישה כיצד רוחה נופלת ואין היא מסוגלת להחזיק
מעמד.
היא התמוטטה על כיסא, בחילות נוספות תקפו אותה, תחושת הקבס
עלתה שוב מקרבה, רצה לשירותים והוציאה שם את קיבתה. גופה שידר
לה מצוקה.
היא סיפרה לשותפתה את קורותיה.
באותו היום היא לא הייתה מסוגלת לעבוד. היא גם לא יכלה להיכנס
שוב לרכבה ולנהוג.
יצרה קשר עם האקס שלה, בבקשת עזרה.
הוא תמיד היה שם עבורה. עזר תמיד בשמחה.
הוא בא לחלץ אותה ולהחזירה לביתה.
כל הדרך היא מצאה עצמה מודה לו על כי בא.
נכנסה לביתה ונשכבה במיטה, היא נרדמה מותשת.
רק כך יכלה להתמודד עם הטראומה שעברה.