בערך באותו זמן שהמלך השתעשע באגם, בן ניסה לאחות את הקרעים של
עולמו.
יום מחורבן, בזמן האחרון כל הימים נראים מחורבנים.
אנשי המלך שמנסים לצוד אותנו כמו ארנבות,
המחסור החמור שיש לנו בכל סוגי המזון,
מקרות השתיה שמדלדלים גם הם,
והדבר הנורא ביותר, האנשים שמאבדים תקווה.
איך כל זה קרה חשב לעצמו בן.
אפה טעינו?
זה התחיל בתור פעולה פשוטה ולא אלימה, האזרחים החליטו שנמאס
להם מהמס המיוחד שהמלך הטיל עליהם, תושבי הצפון.
המס הגבוה במיוחד, על כל מכירה שהיא של מוצרי מזון, בטענה
שצריך עוד כסף לממן את המלחמה בדרום, גרמו להרס כל הצפון, שהיה
בנוי על חקלאות רובו ככולו, אנשים הפכו למקבצי נדבות, ואפילו
אלה שהצליחו לשרוד, חיו בתנאים נוראים, היתה להם באמת בררה?
לראות את הילדים גוועים ברעב, למכור כל פריט יקר שהיה להם, זו
היתה באמת בררה?
לא! לעזאזל לא,
יש מקום שחייבים להעביר בו את הגבול, והם עברו את הגבול הזה,
חוץ מזה מי היה מאמין שזה מה שיקרה, שהמלך יגרום לנתינים
הנאמנים שלו כזה סבל.
אבל עכשיו, אין דרך חזרה, כל הגשרים נשרפו, והדרך היחדה שלהם
לשרוד עכשיו היא לפלס לעצמם דרך בעולם, לבדם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.