הדבר הכי מוזר בגיהינום, לדעתי לפחות, זה הפשטות. אני בטוח
שחלק יטענו שמכיוון שגן עדן, גיהינום, שאול, נירוונה, כולם
הומצאו במוחות של אנשים, הם ייראו אותו דבר כמו ההמצאות האחרות
שלנו, כשהאדם הוא בעצם תאונה יצירתית ומאושרת של אבולוציה.
הדבר המצחיק הוא, שאנשים שחושבים ככה, גם גומרים פה בסופו של
דבר. כשניטשה התחיל את כל עניין ה"אלוהים מת", השטן החליט
להוסיף ענף חדש לגזע הטמאים, שהיה בעצם הפילוסופים. אף פעם לא
הגדרתי את עצמי כחלק מהגזע הזה, למרות שהרעיון של לחיות חיים
שלמים בלי השלכות משום סוג, קרץ לי משהו.
הסיבה שהגעתי לפה היא דיי פשוטה; שתיתי קצת יותר מדיי בוקר
אחד, וגלגלתי את המזדה שלי לתוך צומת-ארבע-דרכים, ישר לתוך
אוטובוס מלא בילדים. גיליתי מאוחר יותר שילד אחד נהרג, וכמובן
שעם המזל שלי, הוא היה ילד עם חשיבות כלשהי.
מסתבר שהגורל של הילד הזה היה להיהפך להיות ראש הממשלה. אלוהים
לא ממש העלים עין במקרה הזה, אז הגעתי לשם, למטה, לבור הגופרתי
הבוער הזה, ואיפה שמוצאים את ה"אדום הגדול".
פגשתי אותו בפעם הראשונה והיחידה פנים מול פנים ביום השלישי
שלי שם. או בעצם, זה היה אמור להיות היום השלישי שלי, אם זה לא
היה תמיד יום שלישי, שתיים ארבעים ושלוש בצהריים.
שני שדים, כל אחד מהם בשמלת קיץ שחורה ומגפיים מבריקות, טלטלו
את הסורגים של התא שלי, בסביבות רבע לשלוש ונבחו עליי לקום.
אחד מהם פתח את התא שלי, השני הניף בדרמטיות את הקלשון שלו
לזכות בתשומת לב, ואני יצאתי מהתא שלי רק בשביל לראות עוד מאה
מטר מרובע של גהנום.
לא ממש היה לי זמן להתעמק בנוף, בטח שלא עם שני הליצנים האלה,
שכל הזמן דקרו אותו בטוסיק עם הקלשונים שלהם ולא הפסיקו להגיד
איך "הבוס" רוצה לראות אותי, וכמה שיותר מהר. מה שכן ראיתי, זה
כמה תושבים בדרכם לשחות באגם האש, אבל חוץ מזה, לא היו ציוני
דרך. הייתי מאוד קרוב לתפוס בקלשון של אחד מהם ולרוץ לעבר השער
האנושי, שהיה מורכב מגולגולות אנושיות עולות באש, לצלילי הכאב
והיגון הבלתי ניתנים לתיאור, אבל החלטתי לחכות עם זה קצת.
"הגענו, חלאה, נשים קודם", צווח אחד השדונים בקול שגרם לי
לחשוב באהדה על הצליל שעושה ציפורן כשמעבירים אותה בכוח על גבי
קיר או לוח באמצע ניתוח עיניים, למרות שמעולם לא עברתי את
התענוג הזה. השדון הושיט את ידו וצלצל בפעמון. הלהבות פרצו
החוצה לרגע קצר, בליווי נימת דיבור שקט עם ריח גופרתי עם מגע
קל של וניל. משרד נחשף לפניי. היה לי זמן רק לראות את הצד
האחורי של כיסא עור שחור, לפני שאחד השדונים שלי דחף אותי
מאחורה.
מעדתי קדימה, מסתכל על כיסא מתכת שמונח מולי, מהסוג שמשתמשים
בו בבתי ספר בשביל לגרום ללימודים להיות לא נוחים עד כמה
שאפשר, והתיישבתי. הסתכלתי קדימה וראיתי יד אדומה ענקית מושטת
לי, מצליח לקחת רק נשימה קצרה לפני שהיד שלי נבלעה בתוך הכפפה
הזאת בצבע בורדו בוהק, וטולטלה כמו ברמן שמערבב מרטיני.
"שלום, שלום. נחמד סופסוף להכיר אותך. אהה... אריאל?" הנהנתי,
עדיין נרגש. "שמעתי דיי הרבה עליך. הייתי שולח בשבילך מוקדם
יותר, אבל הייתי קצת יותר מדיי עסוק בימים האחרונים. הנסיעה
הקטנה שלך הפתיעה מאוד את כל עולם המתים, והייתי בטלפון עם
האבא השמימי שלנו במשך שלושים ושש שעות מתוך ארבעים ושמונה
השעות האחרונות. במושגים ארציים, אני מתכוון." הוא הדגיש את
הנאום שלו בחיוך קורן.
"נעים להכיר, אריאל. אני מניח שניחשתי את השם שלי. תרגיש
בנוח". לחיצת היד שלו משכה אותי חצי דרך מהכיסא שלי, וכשהוא
שיחרר, נפלתי לתוך כיסא זמש מנומר. שולחן קטן עם משקה שמנוני
ואדום הופיע מולי. החלפתי מבטים בין המשקה למארח, חייכתי,
הושטתי את הכוס לעבר נסיך החושך, ושתיתי הכל בלגימה.
"אתה מארח לא רע בכלל, אדוני", אמרתי, לא בטוח מה להגיד.
"אין צורך באדוני, אתה יכול לקרוא לי מה שבא לך, אריאל. אריק?
זה בסדר אם אני אקרא לך אריק?"
חייכתי והנהנתי. "אז.. זה חלק מהאוריינטציה או מה?"
הקרח רעד בתוך הכוס הריקה מהצחוק-שאגה שלו.
"אתה אוהב את זה קצר ולעניין, אריק. אני אוהב את זה. האמת, אני
שמח שהעלית את זה, בגלל שיש משהו שאני צריך שתעשה בשבילי.
בשבילנו, ליתר דיוק. יש לי כמה עניינים לא סגורים שם למעלה,
וחשבתי שאולי תהיה מעוניין בהזדמנות לחזור לצד החיובי של
הבורא." הנהנתי שוב ונשענתי קדימה. "יש נבואה שגויה שמסתובבת,
מרעילה את המודעות הקולקטיבית. לרוב, אני נותן למטרדים האלה
להתקיים לזמן ממושך יותר, אולי לתת לחצאית של ה' להתרומם קצת
ברוח, אבל בזמן האחרון אני הולך על ביצים, אריק. לי ולבורא יש
את המחלוקות שלנו, אבל הבנו מזמן כבר שאנחנו צריכים אחד את
השני, ושהעולם לא חייב להיות תחרות, רק משהו ששנינו יכולים
להרוויח ממנו. עד עכשיו הייתי פחות או יותר 'חיה ותן לחיות',
ואתה כבר יודע שהצד השני משחק לפי הכללים, אז לא הייתי הופך את
זה לעניין שלי, אבל הבחור הזה הוא הזדמנות מצוינת בשבילי. אני
נותן לאלוהים נבואה שגויה, זה מרומם את מצב הרוח שלו, ואני
יכול לחזור לעבוד במקום לשמוע אותו בוכה לי בטלפון כל היום."
הטלפון צלצל ברגע שהוא סיים את המשפט. הוא הרים אצבע וחשף
ציפורניים מסודרות להפליא, תוך כדי שהאצבע יורדת לאט לאט לעבר
הכפתור של ה"דיבורית".
"שמעתי את זה!!!" נשמעה שאגה מהטלפון, מהרצפה, מבתוך הראש שלי,
מכל מקום בבת אחת. השטן גיחך בשקט וסימן לי לא לדבר.
"לא דיברתי עליך, ג'ה, אתה חייב להפסיק להתרגש מכל דבר. מה
שלומך, מותק?" אחת העיניים האדומות השחילה קריצה לכיווני.
"אני על דיבורית?!?!?!"
"לא, בטח שלא," הוא גלגל את עיניו והצביע על תיקייה ששכבה על
השולחן. "היי, יאהו, אני שם אותך על המתן לרגע, מ'קיי? אחלה".
הוא לחץ על כפתור ה"המתן" ולקח נשימה עמוקה, אחר כך הסתובב
להסתכל עליי פותח את התיקייה.
בצד הפנימי שלה היתה מתויקת תמונה צבעונית בגודל דף שלם של
בחור צעיר, עם סיגריה מונחת מעל האוזן השמאלית שלו. היתה עוד
ערימת דפים עבה בצד השני של התיקייה, עם הדפס שהיה נראה בגודל
של גופן 6.
"מה זה?" שאלתי, מדפדף בדפים, שנראו כמו פרופיל, סביר להניח של
הבחור שמצולם בתמונה.
"זו המטרה שלך, אריק. נביא השקר, מביא בשורה רעה. השם שלו,
הכתובת, תחביבים, מקומות בילוי, כל מה שתצטרך לדעת עליו, הכל
בתיקייה. צדת פעם, אריק?" שמתי לב לשינוי בטון שלו, אבל לא
הצלחתי להחליט אם הוא מנסה לדבר אליי בגובה העיניים, או לצחוק
עליי. אני פשוט אמרתי לא.
"ובכן, זה כל מה שתצטרך בשביל לצוד את המטרה. אני מתנצל, אבל
מישהו חשוב מחכה לי על הקו. תעיין בינתיים בתיקיה, ונסגור את
הכל כשאני אחזור."
הוא לחץ על אחד הכפתורים של הטלפון הפצפון שהיה מונח בידו, שעד
אותו רגע לא הייתי מודע אליו בכלל, סגר את הדלת מאחוריו,
והשאיר אותי לבד עם התיקייה והשולחן שלו. עברתי מהר על הדף
הראשון; שלושת רבעי ממנו היה כמו הקרדיטים בסוף של סרט, רק של
עולם המתים, עם סיכום של "חטאים" ו"סגולות" בטורים ארוכים.
לבסוף הגעתי לפרופיל הישיר.
לבחור הצעיר קראו עומר, בן 19. הוא לא עשה רושם של מישהו
מאיים, האמת שהוא היה נראה קצת שחוק, אבל אני מניח שפוטנציאל
זה משהו ממשי כשאתה יודע מראש מה מחזיק הגורל.
הרמתי את הראש להסתכל על השולחן של השטן, מסודר ונקי, הכל
מאורגן בצורה פדנטית להפליא. היתה ערימה ענקית של ניירות בתיבה
של "הנכנסים", לעומתה תיבת ה"יוצאים" רק צוברת אבק. לא הייתי
בטוח אם זו בדיחה או לא, הגרסה הגיהינומית ל"טענות הציבור", עם
שלט "קח מספר" צרוב מתחתיה, כשעל הדף הראשון כתוב "1". עמדתי
על קצות האצבעות בשביל לראות אם ראיתי את מה שחשבתי שראיתי:
השם שלי, בתיקיה דומה מונחת במרכז השולחן.
ושם זה היה. השם שלי, מודגש במרקר צהוב. גיחכתי לעצמי תוך כדי
שנזכרתי במנהל בית הספר היסודי שלי, שהכריז שההיעדרות שלי
תיכנס באופן קבוע לתיק האישי שלי.
"זה לא נהיה יותר קבוע מזה," מלמלתי לעצמי קצת יותר בקול רם
משתכננתי, והבטתי סביבי באי נוחות. בהתחשב בזה שהדלת עוד היתה
סגורה, ולא היה סימן לשדונים או מצלמות בחדר, החלטתי לקחת את
התיקייה עם סיכום הסגות הגבול שלי.
בעוד שהחזקתי בפנקס השקים הרוחני שלי, הבנתי עד כמה לא הייתי
מעוניין לדעת מה המאזן שלי. השהות הקצרה שלי בגהנום אישרה את
הספקות שלי שחייתי הרבה שנים במסלול האדום, השמות והתאריכים
ברורים, Times New Roman פונט לא היה נראה הכרחי באותו רגע.
הסתכלתי לעבר התיקייה באדישות ושעשוע בעוד היד השמאלית שלי זזה
לכיוון היד הימנית ופתחה את כריכת התיקייה. עיני נחו על תמונה
שחור-לבן שלי, ואינפורמציה שכתבתי על מליון תפסים אחרים שנראו
בדיוק כמו זה אצל כל רופא שביקרתי.
הרגשתי פתאום את ידיי מזיעות, שמעתי מרחוק את קולו של השטן,
עושה קולות מרגיעים לאב כל הבריאות. העברתי את חמישים העמודים
הראשונים והתחלתי לעבור על ארבע השנים האחרונות לחיי, כל אחת
כתובה על גבי ארבעה, חמישה דפים. אפילו המילים שקפצו מולי
כשעיני זזו קדימה ואחורה, מחפשות את התאריך של שבוע שעבר -
"תקף", "גנב", שיסע" - העלו תמונות של פגזים שנורים אל תוך
נהר, מעלים מעל פני המים הרדודים גופות של קורבנות ואירועים
שניסיתי כל כך לא לשים לב אליהם, ובטח שלא לזכור.
אחרי מה שנראה כמו עידן הקרח של מבטים חטופים מעבר לכתפי, ורעש
מעיק של דפים מועברים, נתקלתי במילים שחיפשתי. "08:45, ה- 14
באוקטובר. תאונת דרכים: מתנגש באוטובוס ילדים, הורג את סובייקט
14679א' תחת השפעת אלכוהול." דפדפתי לסוף, לראות אולי יש הרחבה
על הקורבן שהרגתי, ובמקום קפאתי במקומי כשהבנתי כמה דפים
הפרידו בין מעשי הזדוניים האחרונים לבין גב התיקייה.
כיווצתי את כתפיי, ועברתי בעצבנות בין הדפים, עיניי זזות
בטירוף על הכתוב, קולטות חלקים קטנים ממשפטים. בדיוק קראתי
משהו בנוגע לקורבן שלי, עומר, כשהרגשתי, יותר מאשר ראיתי, צל
מכסה את כולי ורוב הרצפה מסביבי.
היה לי זמן רק למצמץ בעיניי לפני שהוא חטף את התיקייה מידיי עם
ידו השמאלית, ידו הימנית מונחת בחוזקה על כתפי.
"מוטב שלא תהיה כל כך סקרן, אריק", הוא לחש לי כשפניו רק
סנטימטרים ממני, אדים מהנחיריים שלו זורמים לצידי הלסת שלי.
"זה לא יהיה חכם, נכון?" הוא הקיש באצבעותיו, ולפני שהספקתי
להסתובב אליו, ראיתי שחזר לשבת בכיסאו. שמתי לב פתאום שהתיקייה
שלי מונחת מתחת לעקבו, כשרגליו שלובות.
הוא שוב חייך, השיניים העל-טבעיות שלו מנצנצות משתי קצוות
חיוכו, "אז אריק, מה אתה אומר?"
ישבתי ללא תזוזה לכמה רגעים עד שהצלחתי לקשר בין הדברים שאמר
לבין התיקייה שאחזתי בידי, מקופלת הפוך, עם הפרצוף של עומר
מחוץ על כף ידי, ושמות הוריו ומכריו פונים לתקרה. "נשמע כמו
סיטואציה מעניינת. מה בדיוק המעורבות שלי בעניין?"
הוא נשען אליי, על השולחן הענק שלו, בצורה כמעט בלתי אפשרית,
ידיו שקועות עמוק בשולחן לתת לו יציבות, ושוב מצאתי את עצמי
בתדהמה מבהירות וחדות שיניו הארוכות, תוך כדי שהוא מושך את
שפתיו האדומות אחורה בחיוך.
"אתה הורג אותו, אריק. זה מה שצייד עושה, לא? זה גם מה שחייל
עושה, אריק, ואני צריך שתגיד לי עכשיו, אם אתה הולך לציית
להוראות שלי, או לקחת את קיצור הדרך חזרה לתא שלך?"
"אממ... אני אשקר אם אני אומר שלא ידעתי שסופי יהיה פה. תמיד
אמרתי שאני אמכור לך את נשמתי כל עוד תהיה מעוניין לקחת אותה,
אבל-"
"אבל מה, אריק?" הוא הרים את הגבות השחורות שלו, "מה הבעיה?"
"ובכן, אדוני, מלבד הילד באוטובוס, אף פעם לא הרגתי אף אחד.
ובטח שלא רצחתי מישהו."
"אריק, אמרת את זה בעצמך. מכרת לי את נשמתך כל כך הרבה פעמים,
והגיע הזמן שאני אתחיל לקבל תמורה."
אז בפחות זמן ממה שלוקח להרתיח ביצה, הייתי בתוך מעלית מתכתית.
המשימה הגדולה שלי היתה להרוג את עומר, אבל לא ממרומי בניין
גבוה, או לפתוח באש תוך נסיעה עם עוזי ביד, או לחנוק אותו
מאחור. המשימה היתה לפנות אליו וללמוד כמה שיותר ממנו על קללת
הנביא: מי שמע על זה, מי משתף איתו פעולה בעניין, אם הנבואות
המחוללות נרשמו איפשהו, הוקלטו, הוסרטו, הועלו לאינטרנט, או
בכל צורה תקשורתית אחרת שתצריך השמדה והגנה מפני העיניים
התוהות.
בעוד התקרבתי לפני השטח, הרגשתי שכל עצם בגופי רועדת ולקראת
התפוצצות. מצמצתי ובדקתי את לובן עיני בהשתקפות שעל הדלת
המצוחצחת. עיניי עדיין נראו כמו מפת כבישים, אחרי הפגישה עם
שטן. לפני שנכנסתי למעלית, אחז שטן בשני צידי ראשי ונתן לי, מה
שהרגיש כמו, שוק חשמלי שחדר עד לצד השני של הגולגולת.
"אתה תצטרך את זה, אריק. תאמין לי. אתה תצטרך לדעת ממי תוכל
לקבל עזרה ומי הוא עוד מטרה פוטנציאלית. זכור, כל מי שזוהר
בכחול גורלו נחרץ והוא מקרה אבוד, ובזמן שאני עוזר לך לחזור
להיות בצד החיובי של אלוהים, אני לא אוהב את הרעיון שכל
ההולכים בדרכי יגיעו לפה בכמויות. אתה לא תאמין כמה זה עולה
להעלות שדים לפני השטח. אבל אני ממלמל פה, וזמנינו יקר, כמו
שאתה ודאי יודע. אני אדבר איתך בקרוב".
כשסיים את נאומו, נתן לי דחיפה קלה לתוך המעלית ושוב נעלם,
משאיר אחריו ריח מעיק של גופרית. נסעתי במעלית לתוך המסע
הגדול, המסע אל שחרור הנשמה שלי, כשבסופו אקבל כניסה אוטומטית
לגן עדן ללא עיקובים נוספים.
כשהכנסתי את ידי לכיסים, הרגשתי צרור מפתחות קטן, ומשכתי אותו
החוצה. באותו רגע ראיתי מכונית עומדת מולי. המדבקה שהיתה על
השמשה הקדמית "CYNHLL" ביחד עם הצבע האדום הלוהט של המכונית
הסיר כל ספק מליבי. היא התניעה בניסיון הראשון, הרדיו התחיל
לנגן את השיר "Whole Lotta Love" של לד זפלין, ולזה הקשבתי כל
הדרך למושיקו.
הטברנה של מושיקו היה פאב קטן ושכוח אל בעיר בה גרתי, עם מכונת
מוזיקה ישנה ומשקאות מועטים. חיים, בעל המקום, עמד מאחורי הבר
וצפה במסירות רבה בפיינל פור שריצד בטלויזיה שהיתה תלויה על
הקיר. בהתחלה חשבתי שהיינו לבד בפאב, רק אני וחיים, אך ככל
שעיני התרגלו לחושך הנוראי, זיהיתי צללית רחוקה בצד השני של
הבר, מוקף בהילה אדומה עדינה.
"חיים, מה קורה יא הומו?" זרקתי לברמן העתיק, "כמה כסף הימרת
על המשחק המזדיין הזה?"
עיניו לא עזבו את המסך לרגע, "כלום, אריק. המשקה הקבוע?"
חייכתי והשארתי שטר של 20 ש"ח על הבר, והתחלתי ללכת לצידו
השני, כשבקבוק ה"הייניקן" בידי. "אכפת לך אם אני אשב, אחי?"
הנער עם השיער הארוך הרים את עיניו מנייר הגלגול שהיה בידו,
העיף מבט לכיווני עם חיוך קצר ואמר "מדינה חופשית, גבר. ככה
אני שמעתי".
חייכתי, בעודי נזכר כמה אדומות היו עיניי במעלית. הן היו
גרועות משל הנער, אבל לא בהרבה. תוך כדי שהתיישבתי, שלפתי את
חפיסת ה"קאמל" שלי ועצרתי.
"אכפת לך אם אני אעשן?" שאלתי.
הנער הפסיק לגלגל את הג'וינט והסתכל עליי. עינינו נפגשו שוב,
ושנינו התחלנו לצחוק. הרגשתי שדברים מתפתחים בצורה טובה
והושטתי את ידי.
"אני אריק".
הוא סיים את משימת הגלגול והקפיץ את הג'וינט לפיו. הדלקתי את
הסיגריה והשארתי את המצית דולקת במרכז השולחן, כדי שיוכל
להדליק את שלו. הוא עדיין לא הציג את עצמו. לקחתי שאכטות
ארוכות כדי לרמוז לו, והוא בתמורה הושיט לי את הג'וינט. החלפנו
בינינו, עישנו, וחייכנו.
"אהלן, אני עומר. מצטער שייבשתי אותך, אבל אני לא לוחץ ידיים.
לחיצת היד היחידה שאני עושה, לברך מישהו או לסגור עיסקה, היא
מהסוג שיושב לך בין השפתיים עכשיו".
חייכתי והוצאתי עשן מהנחיריים, ושוב החלפנו. שטפתי את הטעם
המלוח של המריחואנה בלגימה ענקית מהבירה, לגימה שהשאירה בפנים
רק את הקצף של הסוף. הרמתי את הבקבוק כמחווה לחיים שיביא לי
חדש, כשהוא היה כבר בדרך עם עוד בקבוק, עיניו לא זזות
מהטלויזיה לרגע.
"אז, עומר. מה אתה עושה בחיים?" שאלתי בתקווה ששאלתי תוביל
לשיחה פילוסופית, דתית, נבואית או כל דבר בסגנון.
"מה שאתה רואה, המפקד", הוא אמר, "מתמסטל כל היום ושם זין על
העולם. ואתה?"
קפאתי במקומי לשניה, כשפתאום הבנתי בצורה ברורה וצלולה - לבחור
הזה היה חומר מצוין. כמעט איבדתי שליטה באותו רגע, הייתי שלוש
שניות מלשפוך בפניו הכל, בנוסף לעוד הרבה דברים אחרים, כמו
ההתנקשות ב- JFK, הזיוף בנחיתה על הירח, ועוד כל מיני
קונספירציות אנושיות בסגנון, אבל במקום פשוט הנהנתי וחייכתי.
הוא המשיך לעשן, מדיי פעם זרק מבט לעברי. עיניו ננעלו על כל
חלק בי מלבד עיני. לבסוף כיבה את הג'וינט על השולחן, התעלם
לחלוטין מהמאפרה.
"בוא נצא לטיול קצר, טוב אריק?"
הלכתי אחריו ליציאה מהפאב, תוך שהוא שולח נפנוף לשלום לחיים,
שלא הסיר את עיניו מהמכשיר האלקטרוני המזדיין, אבל החזיר נפנוף
מייד. הלכתי אחריו ברחוב, קפוא מבפנים, מרגיש את החומר משפיע
על מוחי, עד שהאפר מהסיגריה שלי נפל על ידי, על החלק שמחבר בין
האגודל לאמה. התחלתי לקפץ באיטיות לכיוון עומר.
"אנחנו הולכים למקום ספציפי, עומר?" קראתי ממרחק 15 צעדים
ממנו. הוא לא האט, אז הגברתי את הקצב, עד שהלכנו במקביל. מבטו
הופנה קדימה, ונראה שלא היה מודע לקיומי, אז החלטתי להתמקד
בהליכה עצמה מאשר לנסות לפתח שיחה.
עברנו יער של בניינים, סמטאות, ורחובות עד שהייתי אבוד לגמרי,
בעיר שבה גדלתי. פתחתי את פי לשאול איפה אנחנו, כשפתאום ראיתי
שעומר נעלם.
הסתכלתי סביבי, מבולבל, ומצאתי את עצמי לבד, בקצה של פארק.
העברתי משקל מרגל אחת לשניה, וכשהתחלתי ללכת לכיוון אחר,
הרגשתי את הכיס שלי מצלצל. הושטתי יד, מבולבל עוד יותר, ושלפתי
פלאפון קטן, שנפתח מייד וחשף מסך וידאו.
"אריק... אריק... זכור מה אמרתי. אתה הציד שלי, אריק. תמצא
אותו!" שאג עליי נסיך החושך בגירסה מיניאטורית. הנהנתי, הרגשתי
טיפשי, והתחלתי לבדוק את השטח. עקבות נעליים מהסולייה החלקה
שלי כיסו חלק אחד, בעוד סוליה של נעל ספורטיבית כיסתה את החלק
השמאלי. העקבות הובילו לפתח קטן, משהו כמו עשרה סנטימטרים, בין
שני שיחים. שלחתי את ידיי בין השיחים והעברתי את גופי ביניהם,
ושם מצאתי את עומר, יושב על ספסל וממתין.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן, אריק? קצת מסטול, אה?" מילותיו לוו
בנשיפות עשן, מה שהיה נראה כמו דיבור של דמויות קומיקס שמדברות
מתוך בועות ליד פיהן, וענן הקנאביס שריחף מעל ראשו ונראה כמו
הילה.
"כן, קצת." הרגשתי שאין לי על מה לדבר איתו. יותר ויותר תאי
מוח העלו את השאלה מדוע בחר שטן דווקא בי, בחור פשוט ולא
מתוחכם, למשימה שהיא ההיפך המוחלט.
"מכיר את המושג 'גלגול נשמות', אריק? הרעיון שנשמות אף פעם לא
מתות, שהן רק מוצאות גוף אחר לחיות בו, הוא רעיון מאוד נפוץ
בתרבות המערבית שלנו, מסכים?"
"כן".
"תן לי להגיד משהו לפני שאגיד את מה שרציתי: אני יודע למה אתה
כאן, אריק."
ניסיתי להעמיד פני פוקר, אבל אני בספק אם הצלחתי.
"מתקיים מאבק בעולם הרוחני, ואתה - אם לשאול מושג מה'נפשות'
הפועלות - חייל. הבעיה היא, שאין לך מושג במה או למה אתה
נלחם.
"כמעט כל מה שאתה יודע הוא שגוי. כשאלוהים חוקק את 'לא תרצח'
למשה, הוא לא לקח בחשבון כמה דברים. שנים לאחר מכן, התחיל זרם
הנצרות, ואלוהים היה חייב להיפטר ממספר ספציפי של נפשות בעולם,
כדי שיוכל להבדיל בין אלה שניצלו לאלה שלא. מה שאלוהים לא לקח
בחשבון זה את הכישרון האנושי להתרבות ולהתעצם. אתה מבין, בודהה
הבין את זה כמו שצריך: נשמות ניתנות למחזור. הבעיה שזה מציג
היא, יש לנו הרבה יותר אנשים מתהלכים על פני כדור הארץ מאשר
נשמות שיכילו אותם. אלוהים לא פירסם באופן רשמי את כמות הנשמות
המותרות בעולם הזה, אבל השמועות אומרות שהפערים גדולים בהרבה.
לפחות פי כמה אלפיות. כל זה היה יכול לעבוד אם חלק מהאנשים היו
מקבלים נשמות, וחלק לא, מן לוטו שמימי, אבל הבדיחה הגדולה היא
שנשמות הן חברתיות. לכל אדם שחי יש בדיוק אותה כמות נשמה כמו
לכל אדם אחר, וככל שיש יותר אנשים, ככה בכל אחד יהיה פחות
נשמה. ככל שלכל אחד יהיה פחות נשמה, ככה נוכחות האלוהים בנו
תהיה קטנה יותר. וכתוצאה מכך, ירידה בערכים, ההאצה בגידול
האוכלוסיה, ההרגשה הכללית של מוכנות לחתום על כל דבר ל... לזה
ששלח אותך למשימה הזאת שלך. אני יודע שזה נשמע מטורף לגמרי,
ולגמרי מיותר בהתחשב בזה שאלוהים הוא כל יודע, אבל יש עוד צד
לסיפור: לאלוהים ולשטן היה הסכם לא להתערב בחיים של בני האדם,
ולהשאיר את גורלם חסוי, אפילו להם. בתור ישות טובה, אלוהים לא
הפר את ההסכם. בתור יצור מעוות ושקרי, שטן, כמובן, הפר את
ההסכם. זו הסיבה שנשלחת לכאן."
"אבל מה עם הילד?" שאלתי, מתפרץ בזמן שעומר לוקח נשימה עמוקה,
"הרגתי ילד, זה לא היה אמור להיות דבר טוב לפי ההגיון שלך? למה
שישלחו אותי לגהנום?"
"שמעת שהילד היה אמור להיות ראש ממשלה, נכון?" הנהנתי. "הוא
היה אמור לאשר פרויקט ממשלתי שהיה מייצר וירוס שהיה הורג 98%
מהאוכלוסיה, דבר שיחזיר הכל בדיוק לתוכנית האלוהית. מנעת ממנו
לעשות זאת, אז שטן חטף אותך במהירות האפשרית. לא הרגת אף אחד
לפני, והבנאדם היחיד שכן הרגת היה גובה מליוני בני אדם כמה
עשורים קצרים לאחר מכן, ולכן היית מטרה עיקרית לגיוסו."
בהיתי בו, חשתי את פי פתוח לחלוטין, ועם זאת חסר יכולת לסגור
אותו. עד כמה שהכל נשמע לי מוזר ומטורף, בצורה לא מוסברת קצת
הבנתי על מה הוא מדבר. הרגשתי גלי חום נעימים זורמים בכל גופי,
צלצולים עדינים בוקעים מכל איבר -
"נראה לי שהפלאפון שלך מצלצל", אמר עומר.
פתחתי את מסך הוידאו הקטן, ושוב מצאתי את עצמי פנים אל פנים עם
השטן המוקטן.
"היי אריק, אל תחשוב על זה אפילו. אתה באמת נותן לו לעשות לך
בלאגן בראש? תראה, אתה חייב לסמוך עליי, פשוט תירה בו כמה
כדורים, נתחשבן בינינו, וכל אחד יוכל ללכת לדרכו". הרגשתי גוש
קשיח בכיס האחורי, גוש שלא הרגשתי בו קודם. הושטתי יד לכיס, את
היד שלא החזיקה בפלאפון, ואצבעותיי התלבשו בצורה מושלמת לתוך
בית ההדק של האקדח. "היי, אתה החייל שלי, אריק. אל תיתן
לשטויות האלה לבלבל אותך."
שלפתי את האקדח מכיסי, זרקתי את הפלאפון על הריצפה ויריתי
פעמיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.