דלת המסעדה נפתחה בחריקה, אדם גבוה בעל מעיל שחור שהסתיר את
פניו נכנס פנימה, ועימו רוח חורפית מקפיאה. הייתה זו מסעדה
קטנה במערב העיר, מסעדה בעיצוב ישן של שנות ה-70 המאוחרות,
וכהרגלה, הייתה המסעדה כמעט ריקה לחלוטין. הדלת נסגרה בשקט,
והאלמוני החל סוקר במבטו את יושבי המסעדה. בשולחן הפינתי ישבו
זוג צעיר שחלקו מרק חם והתלחששו ביניהם בהתלהבות; ליד החלון
הגדול בו השתקף הרחוב האפרורי ישב לבדו אדם בסוף שנות השלושים
לחייו עם סיגריה בידו, הוא לא הרים את מבטו מכוס הקפה השחור
והבעה של עצב שררה על פניו, מזג האוויר נראה מתאים לתחושת
דיכאונו וניתן היה להבחין כי מצב רוחו הירוד היה דבר שגרתי;
ליד הדלפק ישבה אישה קשישה שהראתה למלצרית תמונות של נכדיה,
ודיברה בהתלהבות כמעט מבלי לעצור ולקחת אוויר.
האלמוני פשט את מעילו ותלה אותו על הקולב לצד דלת הכניסה, הוא
העביר יד בהירה בשיערו השחור הקצר והרהר בשקט לכמה רגעים, לאחר
מכן ניגש אל הדלפק, מגפיו השחורות נקשו על רצפת העץ הישנה. הוא
קרא למלצרית והזמין קפה הפוך. הוא הביט בהשתקפות עיניו החומות
בזכוכית הדלפק השקופה ושפתיו הדקות הסדוקות נמתחו לחיוך קטן.
הוא עוד זכר את התקופה בה רק עצב השתקף בעיניו, היה זה במסעדה
הזו לפני כשנתיים כשהיה רק בן 18. הייתה זו הפעם הראשונה שנכנס
למסעדה הזו מאז אותו יום.
כשחזרה לבסוף המלצרית עם הקפה שילם לה והלך עם הקפה לעבר האיש
העצוב, הד צעדיו נשמע בחוזקה במסעדה הריקה, והאדם העצוב הרים
את מבטו רק דקות מספר לאחר שנעצר ליד שולחנו אותו אדם שלא
הכיר.
"אפשר לשבת?" שאל.
"המסעדה ריקה לגמרי" השיב.
"אני יודע, אך לא יכולתי שלא לשים לב כי אתה מדוכדך מאוד".
"ומה אתה כבר יכול לשנות?" השיב בגיחוך לאדם שנראה לו כעת כה
תמהוני.
הוא התיישב "אני יכול לשנות. כל אדם שתפגוש ישפיע על חייך בדרך
כזו או אחרת ולעולם אינך יכול לדעת כמה וכיצד עלול האדם הבא
שתפגוש להשפיע על חייך. אני פיטר, נעים מאוד, ומי אתה?" אמר
בקולו העמוק.
"אני בראיין" השיב בחוסר חשק. בראיין קירב את הסיגריה לפיו,
שאף עמוקות והחל להשתעל, עשן לבן סמיך יצא מפיו, "הסיגריות
האלה הורגות אותי" אמר בקול צרוד.
"אז למה אינך מפסיק?"
בראיין הביט בפיטר בחיוך מהול בעצב, "הלוואי שזה היה כל-כך
פשוט, פעם כשהייתי בגילך עוד היה לי את הכוח לנסות, אך
בגילי..."
"למה לא?"
"אחרי כל השנים שאני מעשן אותן אחת אחרי השנייה כל יום, כבר
מאוחר מידי בשבילי להפסיק, האמת הכואבת היא שאני כבר מכור".
"ניסית להפסיק?" שאל פיטר
"בוודאי שניסיתי" השיב בראיין בשלווה, "ולא רק פעם אחת"
"אז אם כך מדוע הינך עוד מעשן?"
"הרי כבר אמרתי לך, לאחר כל השנים בהן אני מעשן, איני מסוגל
להפסיק, אני זקוק לסיגריות שלי".
פיטר הניד בראשו כפוסל את דבריו של בראיין ושתק, לאחר מספר
דקות של שתיקה אמר פיטר בשלווה, "אתה מכור כי אלו העובדות
שלמדת לחיות עימן, קיבלת את העובדה שאינך מסוגל להפסיק לאחר כל
השנים, לא הצלחת להפסיק לעשן רק מפני שהאמנת כי אתה זקוק
לסיגריות ולא כי אתה זקוק להן באמת".
בראיין הרהר בדבריו של פיטר מבלי לומר מילה ופיטר לא חיכה
לתגובתו, הוא לגם מכוס הקפה והמשיך, "מרבית בני האדם עושים
כמותך, מתאימים את עצמם לאמונות החברה שלמדו כי הן עובדה ברורה
שלא ניתן לשנותה, כמו ההתמכרות לסיגריות למשל, אך בכך מגבילים
את עצמם ללא כל סיבה ממשית, מבלי להבין כי אין דבר בטוח או
מוחלט, אין דבר שברור מאליו וכמובן שאין דבר שלא ניתן לשנות
מלבד המוות, הם מאמינים כי אין ביכולתם לעשות כה הרבה דברים
עוד לפני שניסו, דבר שנובע מהספק שהחברה נוטעת בהם". לא הייתה
השתחצנות בקולו של פיטר בזמן שדיבר, הייתה זו רק דעתו, שחלק עם
האדם שפגש דקות ספורות קודם לכן.
"מה כוונתך מגבילים את עצמם ע"י התאמתם לאמונות החברה?"
"אם הייתה ניתנת לך כעת האפשרות להיות כל מה שתרצה, במה היית
בוחר בכדי להיות מאושר?"
"רופא" ענה בראיין לאחר מחשבה קצרה, "יש בזה הרבה כסף, אך
אינני מבין מה הקשר לשאלתי"
פיטר לגם מן הקפה והניח את הכוס הריקה על שולחן הזכוכית, הוא
החל לענות מבלי להסיר את מבטו מתחתית כוס החרסינה הריקה, "ראה
כיצד הגבלת את עצמך, ברגע זה נתתי לך להיות כל דבר שתרצה ואתה
בחרת להיות רופא אך ורק בגלל הכסף, אתה מבין, החברה הרגילה
אותך לחומרנותו של העולם וקיבלת על עצמך זאת כעובדה, בנוסף
לכך, כשנתתי לך האפשרות לבחור בדרך חיים אחרת לא עשית זאת,
הגבלת את עצמך לדבר שאתה רוצה להיות ולא לדרך בה אתה רוצה
להיות, כך בעצם בחרת בדרך שונה אמנם, אך בסופו של דבר תגיע
לאותו הנתיב ולא אתפלא אם תגיע לכאן, למסעדה הזו ממש עם אותם
הרהורים ודיכאון על חייך. החברה יצרה לעצמה נורמות מסוימות
ואתה מאמין כי כל דבר שלא משתייך לנורמות האלו הוא לא נכון,
אתה מאמין כי אם כולם עושים משהו בצורה מסוימת אז הוא נכון
ולכן תעשה זאת גם אם תחשוב כי זוהי לא הדרך הנכונה, אתה חושב
כי אתה מפחד לטעות אך בתוך תוכך אתה מפחד להיות צודק ולהבין
כמה קשה הדבר, אך האם אי פעם עצרת לחשוב מי בכלל יצר את
הנורמות הללו שאתה חי על פיהן בכזו אדיקות?"
בראיין הרהר מספר דקות בדבריו של פיטר ולבסוף לאחר שגיבש דעה
השיב, "אך נניח שאתה צודק, ושאכן ברגע בו בחרתי להיות רופא
התאמתי את עצמי לנורמה החברתית החומרנית בה התרגלתי לחיות, ממה
הייתי מתפרנס אם הייתי בוחר דבר שמנוגד למקובל כמו... עובד
אלילים, איך היו נראים חיי אז?"
"אותו הדבר בדיוק" ענה פיטר מבלי להסס, "גם עובד אלילים, דבר
מופרך עד כמה שיראה לך, הוא חלק מהרגלי העולם, אתה יודע כי זה
קיים ולכן למרות שניסית לצאת מהשגרה, נשארת במגבלות החברה
הנוכחית. לא שאלתי אותך ממה היית רוצה להתפרנס אלא מה היית
רוצה להיות, ובחרת להיות דבר כלשהו, לשנות את מקצועך ולא את
עצמך והאמנת כי כך תהיה מאושר, אך אם אינך מאושר עם עצמך כעת -
לא תהיה מאושר בכל עבודה אחרת בה תבחר או בכל דרך אחרת בה תבחר
לחיות, בדרך זו ישנן רק הנאות זמניות, אשליות, אתה חיי חיים
שלא שלך, אתה חיי את חיי החברה כמו שאר האנשים שאתה מכיר, כי
זו השגרה שאתה מפחד לסתור".
"אם כן, אם הייתי נותן לך ברגע זה את האפשרות לבחור בכל דבר
שתרצה להיות על פני תבל, במה היית בוחר?"
פיטר צחק קלות ואמר בחיוך "זכוכית".
"זכוכית?" חזר אחריו בראיין כלא מאמין, "מדוע דווקא זכוכית?"
"הו, זה פשוט מאוד" השיב פיטר והחיוך לא עזב את פניו, "בעבר
הייתי סגור מאוד בכל הנוגע אליי, לא שיתפתי במחשבותיי אף לא את
חבריי הקרובים ביותר ובכל פעם שדיברנו על דבר מה שהתקשר אליי
הייתי מתחמק ומעביר נושא, בדרך מסוימת הרחקתי את חבריי ממני,
פחדתי לתת להם להתקרב, חששתי שמא יראו אותי, את מי שאני באמת
ויתרחקו, האמנתי כי מפני שאני לא אוהב את עצמי גם הם לא ימצאו
מה לאהוב בי ויתרחקו, לכן בחרתי שלא יגלו מי אני מפני שהאמנתי
כי בצורה כזו לא אאבד אותם. יום אחד הגעתי למסעדה הזו בדיוק
כמותך, שקוע בדיכאון עצמי, התיישבתי לבדי בשולחן הפינתי ושקעתי
בהרהורים על מהות קיומי, אדם כבן 70 נכנס למסעדה אותו יום
והתיישב מולי, לאחר שיחה ארוכה עימו הבנתי כמה אני טועה בקשר
אליי, התפלאתי כמה היה לי קל להיפתח לאדם זר לחלוטין, היה זה
מוזר מאוד מבחינתי אך השיחה עימו עודדה אותי ודבר זה שינה את
הדרך בה ראיתי את הדברים בחיי."
בראיין הניד בראשו בספקנות, "אך כיצד קשור הדבר לרצונך להיות
זכוכית, איני רואה בזה כל היגיון!"
"לא סיימתי" השיב פיטר, "וההיגיון, תאמין או לא - לא טמון בכל
דבר, ההיגיון הוא רק אשליה שהאדם יצר כדי להתמודד עם המציאות
שהחברה יצרה, בכל אופן, אותו אדם אלמוני גרם לי להבין דברים
שלא הבנתי קודם לכן, לאחר מכן הוא פשוט קם והלך, אפילו את שמו
לא ידעתי. אותו ערב הרהרתי בשיחתי עם אותו אדם, לבסוף הגעתי
לשאלה ששאל אותי, אותה השאלה ששאלתי אותך, ולבסוף הגעתי למסקנה
כי ברצוני להיות זכוכית."
"הכל טוב ויפה" אמר בראיין, "אך עדיין לא הסברת לי מדוע וכיצד
זה השפיע על חייך".
"התאזר בסבלנות, עוד מעט תראה את התמונה בשלמותה" אמר פיטר
בחיוך מלא מסתורין, "כמו שאמרתי, אותו ערב הרהרתי בדבר והגעתי
למסקנה כי הדברים שהכי רציתי שיהיו לי יש לזכוכית. הזכוכית היא
שקופה, כל אחד מסוגל לראות מה היא טומנת בחובה, כל מי שמביט
פנימה יכול לראות את מחשבותיה ורגשותיה האישיים ביותר, ועם זאת
היא לא מרגישה פגיעה, היא לא מפחדת שיעזבו, היא זכוכית בפני
עצמה, היא לא מפחדת שיראו מי היא מפני שגם עם כל המידע הגלוי
לעין אודותיה לא ניתן לנפצה בקלות, לא תשבור זכוכית בכוחות
עצמך מפני שתיפגע, הלא כן?"
"אני מוכרח להודות שתשובתך טובה מתשובתי, מאוד יצירתית, אך
עדיין איני רואה כיצד החלטתך להיות זכוכית השפיעה על חייך..."
"כאן אתה טועה, ידידי" תיקנו פיטר, "לא החלטתי להיות זכוכית,
החלטתי כי לזכוכית יש את הדברים שאני רוצה לעצמי, והרי וודאי
תסכים עימי כי אדם יכול לשנות עולם, אך מוכרח להתחיל מלשנות את
עצמו."
בראיין הנהן בהסכמה ושתק, הוא היה סקרן לדעת מה מטרת השיחה.
"ובכן, לאחר שהבנתי זאת בעצמי ראיתי כמה אין לי ממה לחשוש,
התחלתי לאט לאט לשתף את חבריי בדברים שעוברים עליי, בהדרגה
כמובן, אחרי הכל גם השינוי הקטן ביותר דורש מאמץ, אך הזכוכית
נתנה לי ביטחון, ידעתי שלא יצליחו לשבור אותי, הבנתי שבכך שאני
משתף את חבריי בחיי אני משרה תחושת ביטחון בנוגע לחברותינו גם
עליי וגם עליהם. בהחלטתי בנוגע לזכוכית, החלטה שנראתה כה חסרת
משמעות בתחילה, היה טמון שינוי כה משמעותי בחיי, ועליי לציין
כי מאז נעשיתי שמח יותר הן בנוגע אליי והן בנוגע לשאר העולם,
כעת הבנת למה התכוונתי ולאן הוביל סיפורי?"
"כן" השיב בראיין מעט המום מהכיוון הלא צפוי אליו השיחה
הובילה.
"אם כך," אמר פיטר וקם, "עשיתי את שלי, כעת אתן לך לחשוב על זה
לבדך ומי יודע, אולי חייך ישתנו גם כן ובעתיד תשנה חיים של אדם
אקראי אחר שיזדקק לך. כל טוב, ידידי, ודרך צלחה".
בראיין הביט בפיטר עד שיצא מדלת המסעדה ונעלם, הייתה זו הפעם
הראשונה והאחרונה שראה אותו, אך הוא ידע ללא כל ספק שיזכור
אותו תמיד, "כל אדם שתפגוש ישפיע על חייך בדרך כזו או אחרת
ולעולם אינך יכול לדעת כמה וכיצד עלול האדם הבא שתפגוש להשפיע
על חייך" הוא נזכר במילותיו של פיטר בחיוך.
לבראיין לא היה כל ספק כי פיטר השפיע על חייו בדרך משמעותית
יותר משציפה, כשהתיישב מולו בתחילה אותו אדם תימהוני במסעדה
שבמערב העיר.