[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איל קים
/
נייר טואלט

"אתה יושב ומחרבן והעולם הופך בינתיים לחרא" כתוב על דלת תא
השירותים בצבע בוהק. קטונתי מלהבין איך עצם החירבון שלי פה
פוגע בעולם או מראה על אדישות כלשהי כלפיו, הרי כל בן אדם חייב
לחרבן. ואותו אחד שכתב את משפט החוכמה, אני מעריך שעשה זאת תוך
כדי הפעולה הזאת בדיוק. מה גם שאני בכלל לא פה למטרות שימוש
באסלה. בעודי מנסה לפענח את משמעות הכתובת הנחושה שמתנוססת
מולי אני שומע אנשים נכנסים לשירותים. אני מציץ מתחת לדלת
ורואה גבר ואישה נכנסים ומדברים בינהם.

תא 3: להצית את האהבה
"שיט" פולט הגבר, כשנופל מפניו שפם סינתטי אל הריצפה הרטובה.
הוא נראה בשנות ה 30 לחייו, עונד משקפיים ונראה אחראי ומשכיל.
"אמרתי לך, זה רעיון רע" אומרת לו האישה, שבאותו רגע קלטתי
שחובשת פיאה נכרית בלונדית. תווי פניה יפים, גופה מלא במקצת
ועיניה בהירות. "תקשיבי סיון, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו
ואת יודעת את זה", "אבל...", "לא, תביני, אנחנו חייבים לחזור
להיות כמו פעם. את זוכרת שהיינו צריכים להתגנב? זוכרת איך
היינו נפגשים בחשאי? הייתה לנו אש, אש חזקה. ועכשיו, עכשיו
נראה שהאש דועכת, שאין לנו ממי לברוח, שאין לנו שום טיפת
סיכון. זה נראה שמאז שהתחתנו אנחנו חיים כמו זוג זקנים. וזה,
הדבר הזה, זה מה שאנחנו צריכים, זה מה שיצית מחדש את האהבה
שלנו." הצחיק אותי לראות את הגבר הממושקף מתפלסף על אהבה,
מעניין אם עכשיו זה באופנה לגברים לקרוא "לאישה", ובכלל הזוג
הזה הוא מסוג הזוגות הנפוצים שלפעמים אני חושב שצריך להעלים
מפני האדמה כדי להשאיר קצת מקום להגיון בעולם. האישה הייתה
סקסית כלכך, כמעט רציתי לפתוח את דלת התא שלי, למשוך אותה
פנימה ולנעול מבלי שבעלה ישים לב. הגבר הממושקף משך את סיון
בידה, "בואי יפה שלי, מהר, לפני שהם באים", הוא משך אותה לתוך
תא מספר 3 שנמצא משמאלי, שם בחיפזון, הסיר ממנה את החולצה. אני
הסתכלתי מעל המחיצה שבין התאים. היה לה חזה ענקי. היא ישבה על
האסלה ופתחה את הכפתורים בג'ינס של בעלה. בשלב הזה אני כבר
הייתי עסוק באוננות מאסיבית תוך כדי שאני בוהה בזוג שמצית את
אהבתו עם חיוך על פניי. היא החלה לבצע בבעל הממושקף, שאת שמו
איני יודע, אבל שמו האמצעי הוא כנראה "סכנה", מין אוראלי. מרוב
הנאה הוא הרים את ראשו, ופתאום ראה אותי, שם למעלה, מחייך
אליו. "מה אתה עושה?!" הוא צעק. אישתו שנבהלה לבשה במהרה את
חולצתה והוא החל משתגע. "מה נראה לך שאתה עושה? פריק! אני ארצח
אותך! תפתח עכשיו!" הוא התחיל לדפוק עם ידו על המחיצה בין
התאים, ואז על דלת התא שלי. אני מצידי רק המשכתי באוננות
קומפולסיבית, כשאני יושב מקופל על האסלה הסגורה. פתאום מצאתי
את כל הסיטואציה הזאת ממש מצחיקה, והתחלתי לצחוק בטירוף מתגלגל
תוך כדי שהמשוגע הממושקף דופק ובועט על התא שלי. סיון שנשמעה
מבוהלת יצאה מתא 3 ואמרה לו: "עזוב את זה, בוא נלך למקום אחר
אני לא רוצה להשאר פה, בוא". היא משכה אותו ביד והם הלכו. היא
בטח התאהבה בי ממבט ראשון ורצתה להגן עליי, אולי היא אפילו
זיהתה אותי, אני לא אתפלא. אמנם אנשים לא רגילים לראות סופר
מכובד כמוני במקום מטונף שכזה אבל אני נוטה להגיע למקומות כאלה
לעתים קרובות, אני חייב לעשות את זה, בשביל המוזה שלי.

תא 2: מוזה
מה לעשות שבתי קפה יוקרתיים הם משעממים כמעט כמו הטעם המר של
האספרסו שמוכרים בהם? במקומות כאלה אני לא יכול לשאוב שום
השראה לכתוב אפילו שורה אחת. אני צריך מקומות מלוכלכים, עם פשע
ומוזורויות. מקומות כאלה מזכירים לי את הילדות שלי ואת השנאה
שלי כלפי הוריי. אני צריך להרגיש את המעמד המורם שלי בתוך
מקומות מסריחים ואפלים, שבהם האנשים שמסתובבים לא מספיק
משכילים בשביל לזהות אותי או להכיר את מה שאני כותב. במשך
תקופה ארוכה נמנעתי מההרגל הישן של הימצאות באזורים מרתיעים
כדי לספוג מוזה לכתיבה הגאונית שלי, לא היה לי חשק לכתוב
ולפרסם יותר שום דבר, הרגשתי שלם עם עצמי והשקעתי את רוב הזמן
שלי באוננות כפייתית או קריאת ספרי פילוסופיה תוך כדי לגלוג
כבד. מה ששבר את אורח החיים התקין שלי והחזיר את הדחף לכתוב
הוא קושי כלכלי שהחל להופיע לאחרונה, שהושפע בין היתר מתלונה
שהוגשה נגדי על תקיפה, שנאלצתי להחריש על ידי סכום כסף ענקי,
בעצת עורך הדין שלי. הסיפור הוא שיום אחד בפתח ביתי חיכתה לי
נערה עם גומות חן. "אתה לא מכיר אותי", היא אמרה, "אבל קראתי
כל דבר שכתבת בחיים שלך, ואני חושבת שאתה הבן אדם הכי מדהים
שקיים, בחיים שלי לא הרגשתי הרגשה כמו זו שאני מרגישה כשאני
קוראת את מה שכתבת. אל תבהל, אבל אני חושבת שאני אוהבת אותך".
הזיוף והשקר העצמי של הנערה הצעירה, שבכזו עליבות נפש מוכרת את
אהבתה לאדם בגילי, סימלה בשבילי את כל החברה המודרנית כמו
שנתפשה בעיני, והדבר הגעיל אותי עד אין קץ. כל שיכולתי לעשות
הוא לתת למיצי הקיבה שלי לטפס בגרוני והקאתי ישר על הפרצוף שלה
והבגדים שלה. לא ניסיתי אפילו לשנייה לכוון את הנוזלים שנפלטו
ממני כמו ממזרקה למקום אחר חוץ מהנערה התמימה. הבעת זוועה
ניכרה על פניה של הנערה, הלם גמור. אני מצאתי את הסיטואציה
מבדרת עד דמעות, וצחקתי בצחוק מטורף למראה הנערה המבוהלת
המכוסה כולה במה שאכלתי בארוחת צהריים. למשמע צחוקי הנערה החלה
להזיל דמעות כשהיא עדיין קפואה במקומה. הדבר עצבן אותי, קמצתי
את אצבעותיי והכנסתי לה אגרוף כלכך חזק, ששתיים משיניה נשברו.
כשחזרתי הבייתה חשבתי על זה ועינגתי את עצמי. מאותו רגע
הסתבכתי בתביעות וסחיטות שתרמו להתדרדרות הכלכלית ממנה סבלתי
גם ככה. הטיפשות של העולם הסובב אותי סיבכה אותי ושלחה אותי
שוב לטבול את עצמי באותה הטיפשות, האירוניה לא נחה לשנייה.
ואני צריך להגרר בלילות, ולהתבונן בעולם המכנה את עצמו כשפוי,
אותו עולם שהופך לחרא כשאנו מחרבנים לנו בנחת. אדם שפוי בעולם
כזה הוא אדם שיינעל בביתו ויתחבא מתחת לסמיכה עד שייכחד המין
האנושי. אז אני הולך לשירותים ציבוריים במקומות נידחים בלילות,
כדי לבחון וללמוד את הטיפוסים שמגיעים לכאלו מקומות. קודם כל
אני ממספר את מרכיבי השירותים: אסלות, משתנות, כיורים, מקלחות
אם יש, ומתחיל לתעד את שקורה סביבי. בשירותים הספציפיים האלה
היו שלושה תאים, שלוש משתנות, שלושה כיורים, חלון איוורור
ומתקן לניירות שבור. כמובן מספרתי ואפילו ציירתי לעצמי תרשים.
אין לי במי לבטוח חוץ מבעצמי, אני צליל ההגיון והשפיות האחרון
בעולם. נוכחתי לדעת שהממסד עצמו ומערכת החוק, עוד פחות שפויה
משאר האוכלוסייה. שני השוטרים בעלי הכרס שנכנסו קצת לפני שהשמש
עלתה הם ההוכחה לדבריי.

משתנה 2: לגעת בחרא
"אני אומר לך איציק, המשמרות לילה האלה הורגות אותי" אומר כחול
שמן אחד לרעהו כשאת קולו מלווה צליל הזרם שלו במשתנה, וחצי
מהזרם שלו מצטרף לשתן של הרבה אחרים שפגעו לפניו בריצפה. הוא
שחום ונראה ששיערו צמח בכמות מופרזת בגופו כדי לחפר על מחסור
השיער בראשו. פתאום נקטעים דבריו למשמע קול שירתם של שני ילדים
מתא 1: "היום יומולדת, היום יומולדת, היום יומולדת למרינה".
הוא הולך ופותח את דלת התא, ומופתע לגלות זונה עומדת על האסלה
ערומה, ומתחתיה שני נערים כורעים על הריצפה, ערומים גם הם. הוא
שולף את האלה שלו ומכה במשקוף התא, "לכו ילדים, עופו מכאן,
קישטא!" הילדים בורחים בריצה מהמקום, והשוטר נשאר שם ומביט
במרינה המבוהלת. "ראית את זה איציק?". איציק מסתכל עליה
לשנייה, ואז תופס אותה ביד ומושך אותה מהאסלה. כמעט ונפלטת לי
צרחה אך אני מחזיק את עצמי כי אני יודע מה יהיה גורלי אם
ישגיחו בי. "את רוצה שנתקע אותך בכלא יא שרמוטה?, רוצה שנגיד
לסרסור שלך שהלשנת עליו? רוצה?" איציק תופס לה בשדיים. הוא
פותח את המכנסיים שלו. "מה אתה עושה איציק? אתה שוב רוצה
להסתבך? עזוב את זה!" קורא אליו השוטר השני. "שתוק, אל תדאג".
הוא משכיב את מרינה על הריצפה המטונפת ונשכב מעליה. השוטר השני
נראה מודאג והולך במעגלים. "לא, בבקשה, עזוב אותי" בוכה מרינה
במבטא כבד. ואיציק מצידו כבר חודר לתוכה ומחייך "שמעתי שזה
היומולדת שלך, זאת המתנה שלי בשבילך". לפני שאיציק סיים את
המשפט הוא ספג את אגרופה הזועם והמתוסכל של הזונה הצעירה לתוך
פניו. "בלאט!" היא צעקה, "זה היומולדת שלי ואתה לא תגע בי",
היא הוסיפה יריקה לפניו, הזיזה אותו ממנה וקמה מהריצפה.
"רוסייה מסריחה זונה בת זונה, תפוס אותה יואל, אל תתן לה
לצאת!" יואל חסם את הפתח של השירותים. איציק הוציא את האלה שלו
וחבט בגבה של מרינה. היא צרחה, הוא חבט בה שוב. "שרמוטה רוסייה
מזדיינת" הוא תפס אותה וזרק אותה על הדלת של תא 3. היא נפלה,
הדלת נפתחה, ואיציק ויואל עמדו המומים למראית עיניהם. "זאת
גופה, איציק, מה לעזעזל הולך כאן?". זו לא הייתה גופה, אני
ידעתי שזו לא הייתה גופה, אבל באותו רגע בחרתי לשבת מקופל על
האסלה. איציק התקרב וראה בין רגליו של האדם המעולף שיושב על
האסלה ופולט קצף מפיו את הצואה שבתוך האסלה ואת הכדורים שצפו
שם בין החתיכות. "אתה יודע מה יש פה, יואל?", "אני מזעיק
תגבורת", התעלם יואל משאלתו. "חכה עם זה, הוא לא יחזור לחיים,
יש פה סמים מהסוג הכי יקר שיש, קודם ניקח את הכל". יואל תפס
אותו בחולצה, "מה אתה מטומטם, אתה אידיוט? אתה רוצה שנגיע
לכלא?", "עוף ממני יא מתרומם" ניתק איציק את ידיו של יואל
מחולצתו. "לא יקרה כלום, זה מלא כסף הדבר הזה. רק צריך להוציא
את זה איכשהו. תעשה טובה, דחוף את היד". יואל לקח צעד אחורה
"נראה לך? אני לא מכניס יד לסירחון הזה, תעשה את זה אתה."
איציק נראה נגעל מהמחשבה, "אתה צעיר יותר, תעשה את זה כבר
כוס-סמארט-אבוק!". "לא דוחף לזה את היד" קבע יואל. שניהם הפנו
מבט למרינה שזזה קלות ושכבה בתנועה עוברית על הריצפה. איציק
ניגש אליה ומשך אותה מהשיער תוך כדי שהיא צורחת עד לאסלה.
"תוציאי את כל הכדורים או שני מכניס לך את כל זה לתחת" אמר
כשהצביע על האלה שלו. בלית ברירה הכניסה הנערה המסכנה את ידע
לתוך החרא ואספה את הכדורים. ברגע שכל הכדורים היו בידה,
בתנועה מהירה היא רצה צעד וזרקה אותם מחלון האיוורור. "רוסייה
מזדיינת!" צרח איציק כשהוא מפוצץ אותה עם האלה בכל הגוף
ובפנים. כשאיבדה את הכרתה לחץ על מכשיר הקשר שלו. "84 מ-83,
קבל אני צריך שתבואו יש כאן משהו שצריך לטפל בו, וגם תהיה לכם
הפתעה להשתעשע קצת". הוא נקם את נקמתו במרינה ששכבה מדממת ברפש
ועוד סבל רב חיכה לה עד הזריחה, אבל הפסיד את הכסף שהיה יכול
לעשות על הכדורים האלה. אני בטוח שהוא מצטער על זה שלא הסכים
להכניס בעצמו את היד שלו לאסלה. את התרחישים המוזרים להם היו
עדים שני השוטרים ניתן להסביר בקלות לפי מה שקרה לפני שהם
באו.

כיור 1: נייר טואלט
אדם צעיר עם ראש מגולח וחליפה שנראית יקרה נכנס לשירותים וניגש
אל כיור 1, המבנה שלו היה רחב והיה לו עגיל באוזן ימין. אחריו
נכנס אדם צנום יותר, עם שיער ארוך ועגיל בגבה. שניהם עמדו מול
הכיור. "הנה" אומר העגיל באוזן, ומראה לו משהו מעל הכיור שלא
יכולתי לראות, אבל בדיעבד הבנתי שהיה שקית עם כדורים. העגיל
בגבה בחן את מה שהיה מעל הכיור לדקה ואמר "שלושים אלף כמו
שסגרנו, בלי...", השיחה שלהם נקטעה בגלל בן אדם שנכנס לשירותים
בהליכה מהירה ונכנס לתא 1. גבה נבהל ואמר בלחש אבל בתקיפות,
"מזה? באים לכאן אנשים?", "אל תדאג" הרגיע אותו אוזן, "באים
לפה אנשים שלא איכפת להם מה אחרים עושים פה. בוא נסגור את זה
כבר אינעל רבאק." גבה בכל זאת נשאר חשדן, והלך להביט דרך חלון
האיוורור הקטן. "יש למטה ניידת!" הוא צעק בעצבים. "אתה כזה
מטומטם! אני מזיין אותך אם הם רואים את החומר! יש לי כבר תיק".
אוזן נראה לחוץ ומפוחד, "צריך להחביא את זה איפשהו" הוא הסתכל
מסביב. "שום להחביא" אמר גבה, אני נפטר מזה. "זה חומר יקר יא
בן זונה!" צרח עליו אוזן וקלט פתאום שלא חכם לצעוק את זה. "אתה
רוצה להגיע לכלא? על הזין שלי אני נפטר מזה." הוא פותח את הדלת
של תא 1, ורואה שם את האדם שנכנס מקודם יושב על האסלה. הסתכלתי
מעל המחיצה שבין התאים. "זוז" הוא אומר כשמזיז אותו בכוח. הוא
לוקח את השקית ושופך את כל הכדורים לתוך האסלה. נותן מבט עצוב
אחרון, ומוריד את המים. אבל הכדורים לא נבלעו לביוב כשהמים
ירדו, הם צפו. גבה ניסה להוריד שוב את המים ושוב קרה אותו
הדבר. "כוס אמק! צריך משהו שישקיע את זה, תביא נייר טואלט".
אוזן הסתכל בתא 3 ובכל מתחם השירותים ולא מצא. "אין כאן". גבה
דפק על דלת תא 2. פתחתי את הנעילה, הוא פתח את הדלת וראה אותי
יושב מקופל על האסלה הסגורה. לא היה לי נייר טואלט. הוא סגר
בחזרה את הדלת בעצבים ואני נעלתי אותה. "חייבים נייר טואלט".
הוא הצמיד לקיר את הבן אדם שהוא הזיז מהאסלה. "לא היית בא לפה
בלי, יש לך נייר טואלט איפשהו!", הבן אדם היה מפוחד, והתחיל
לבכות כמו בחורה "אין לי אני נשבע". גבה התעצבן. "אני אמצא
משהו, לך תעכב את השוטרים". אוזן יצא מהשירותים. גבה הסתכל על
הבכיין. "תחרבן על זה" הוא אמר לו. הבכיין המשיך לבכות, גבה
תפס אותו והושיב אותו על האסלה, "תחרבן על זה אמרתי לך!". "אני
לא יכול, יש לי עצירות" הוא בכה. גבה התעצבן ודפק על המחיצה
בין התאים שכמעט נפלתי אחורה. "לא מעניין אותי! תתאמץ! אתה
רוצה שאני אשחוט אותך? תחרבן על זה כבר!". הבכיין התאמץ בכל
הכוח ונהיה אדום אבל כלום לא יצא. פתאום אוזן נכנס חזרה
לשירותים עם גליל נייר טואלט. "אתה לא תאמין" הוא אומר לגבה.
גבה מזיז את הבכיין מהאסלה תוך כדי שהוא שומע את אוזן מספר לו.
"הלכתי לעכב את השוטרים, ופתחתי איתם בשיחה, ופתאום אני רואה
שלשוטר אחד יש גליל נייר. ביקשתי ממנו, והאידיוט הביא לי.
עכשיו אנחנו נפתרים מהכדורים עם הנייר טואלט של השוטרים, אתה
קולט את האירוניה? אבל תמהר הם בדרך לפה". גבה כבר היה עסוק
בלעטוף את הכדורים בתוך האסלה בנייר. הוא הוריד את המים ושוב
הכדורים צפו מעל המים, כאילו אין דרך להיפטר מהם. "כוס אמק!",
הוא שוב תפס את הבכיין והושיב אותו על האסלה, "תחרבן עכשיו או
שאתה מת אני נשבע לך". גבה כבר היה לחוץ ורותח, נראה כמו פצצה
מתקתקת. "אני לא יכול" בכה הבכיין. גבה איבד את השליטה ובעט לו
לתוך הבטן כשהוא על האסלה. ראשו נחבט בניאגרה, קצף נפלט מפיו
אבל הכי חשוב, שלשול התפרץ מתוכו אל תוך האסלה, רק שעכשיו היה
להם משהו יותר גדול להעלים- בן אדם חסר הכרה על אסלה. "מה
עשית? מה אתה דפוק?!" גער אוזן בגבה. "טוב אין מה לעשות, ננסה
לברוח מפה, בוא כבר". שניהם יצאו בריצה וכמעט נתקעו בפתח בנערה
רוסייה עם זר על הראש, שהחזיקה ידיים לשני נערים מתבגרים. "כוס
אמא שלך!" אמר לה גבה והמשיך לרוץ משם. הנערה שנכנסה הורידה
מעצמה מעיל שחור ותלתה אותו על הדלת של תא 1, מתחת למעיל היא
לבשה כותונות עור מחוררת שלא השאירה מקום לספק שהיא זונה.

תא 1: יומולדת
היא נראתה בת 18 בערך, ומאד מסכנה, כאילו היא כבר שנים במקצוע.
שיערה בהיר וכך גם עיניה. יש לה מבט קשוח, כאילו אף אחד לא
יכול עליה, דבר שמעצם מקצועה לא יכול להיות נכון, לא הצלחתי
להבין את משמעות הזר שלראשה. "טוב, תזכרו" היא אמרה במבטא כבד,
"אתם חייבים לשתף פעולה ואני אתן לכם בחינם". "בסדר בסדר" ענה
לה אחד הילדים מזיל כולו ריר. הוא נראה בערך בן 14 ופצעי
הבגרות שלו צועקים ממנו שהוא בתול. הזונה ניגשה אל המראה
והביטה בעצמה, "אני חייבת להרגיש שזה היומולדת שלי, זה היה
נחמד לקנות את הזר אבל זה לא מספיק. אני רוצה שתלטפו אותי
ותגידו לי שאתם אוהבים אותי" היא אמרה תוך כדי שהיא הולכת לתא
1 ומתיישבת על האסלה. הילדים דווקא היו נראים נלהבים לעשות את
זה. תוך כדי ליטוף אחד מהם התחיל לנשק אותה. "עוד לא" היא עצרה
אותו, "אני עוד לא מרגישה שזה יומולדת". היא נעמדה על האסלה
והתפשטה. "תספרו לי שאני יפה". אחד הילדים ניסה, "את מושלמת,
את סקסית, יש לך גוף של כוסית". אני הקאתי על האסלה שלי, אני
חושב שהם שמעו אותי ולא היה אכפת להם. "יפה!" היא צעקה "לא
כוסית. עזבו את זה, תשירו לי, רדו לברכיים ותשירו לי ואחרי זה
אני שלכם. קוראים לי מרינה." מרינה עמדה ערומה על האסלה ושני
הילדים כרעו על הריצפה. הם הביטו אחד בשני לרגע, ובחוסר חשק
התחילו לשיר לה. מרינה חייכה חיוך שלא האמנתי שיכול להופיע על
הפנים העצובות האלה. "זה היומולדת הכי טוב שהיה לי" היא אמרה
באושר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
42







מלכה לב בתשובה
לבוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/05 15:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל קים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה