הם היו שניים. זה היה קיץ. שניהם תמירים ויפים. שתי אריזות
נוצצות עם מתוק מבפנים. האחד כסף והשני זהב, כל כך קשה לדעת מי
יותר יקר...
היא היתה קטנה, מבולבלת. ואף על פי שהיתה מבוגרת משניהם, יהלום
היא לא. לכל היותר - אבן חן פשוטה.
זה היה משולש בלתי אפשרי, וכואב.
בהתחלה, הכסף ניסה לשבץ אותה אצלו, ואפילו שהכסף ניסה מאוד
לגרום לה להרגיש בנוח. היא נפלטה החוצה. זה היה לוחץ.
והיא, היא בכלל רצתה להשתבץ בזהב, אבל הוא פלט אותה החוצה.
הכסף היה מאוד פגוע ולקח לו זמן להתגבר, או לפחות כך הוא חשב,
שהוא התגבר. הוא ניסה לשבץ אבני חן אחרות, אבל אף אחת מהן לא
מצאה חן בעיניו מספיק כמו ההיא, הפשוטה.
וההיא לא ידעה מה לעשות, היא רצתה ולא רצתה את הזהב. והיא
התגעגעה לכסף, התגעגעה מאוד. לו רק היה ניתן להתיך אותם יחד...
את הכסף והזהב... שיהיו אחד. אבל גם היא, הקטנה, ידעה שטוב לא
יצא מזה, הם מושלמים כמות שהם - בנפרד.
והזהב, הזהב לא רצה אותה. הוא רצה חופשי. והוא רצה לנסות עוד
אבני חן. למרות שהוא היה עצוב בלעדיה.
היא כבר ידעה שהוא לא ישוב, כבר עברה תקופה, היא כבר ידעה
שהזהב כבר ימצא לו אבן חן יותר נוצצת. והיא, סתם אבן-חן פשוטה,
לא יקרה במיוחד. לאף אחד.
והכסף - מה איתו? ניסה להצמד לאיזו אבן חן אחת. הם התגלגלו יחד
איזו תקופה. בסוף גם היא נפלה.
הוא חשב שוב על האבן חן הקטנה, ההיא מפעם. הוא רצה לדעת מה
שלומה? האם השתבצה כבר בתכשיט אחר, והאם היא שמחה...
הם נפגשו שוב, האבן חן הקטנה הסמיקה משמחה, כמו אבן שני.
והפעם, הפעם היא הרגישה כמו יהלום. אצל הכסף היא הרגישה נוצצת
וחבוקה היטב.
ומה עם הכסף? הוא הרגיש בבית. הרגשה כזאת שהוא חיפש בכל מקום.
וביחד הם היו תכשיט יפה כל כך. מהזן שלא מנקר עיניים או חסר
משמעות.

תכשיט מיוחד.

מהסוג שנותן גבר שבאמת אוהב - לאשה שאיתו, לתמיד.