נשענת על אותו זיכרון, אותו יום, אותה הנשיקה, את שוכבת שם
קפואה כמו אבן, לא יודעת מה לעשות ואז אומרת לו - "אני, זאת
פעם ראשונה שלי... אני... לא יודעת מה לעשות" והוא מסתכל
עלייך, מחייך.

את חושבת - הוא בחיים לא ישכח את זה, לא נראה לי שקרה לו פעם
שהוא התנשק עם מישהי, והיא צחקה.

וזה עובר, ואתם כבר חברים. את מאוהבת, בעננים, עושה הכל כדי
לשמור על מה שיש, פשוט הכל - ואת זה אני לא מצליחה להבין, את
ידעת... את הרגשת... למה המשכת עם זה?

את תמימה. מאמינה לכל מילה שהוא מוכר לך. עושה הכל, גם אם את
לא הכי רוצה, בסופו של דבר הוא עושה לך הצגה, ומצליח לגרום לך
לעשות את זה.

ואז מגיע אותו רגע, אותו יום. הוא מזמין אותך לחברים שלו, את
מפחדת, מתביישת, אבל באה, מנסה להיאחז במחשבה שאולי הוא כן
רציני, אולי הכל דמיונות שלך.

את נפגשת איתו, וכשאתם מתקרבים לבית, הוא אומר לך - "תכנסי,
תגידי יפה שלום ואנחנו עולים"
"עולים לאן?"
"לחדר של ההורים שלו".

בראש מתחילות לרוץ לך מחשבות, את מפחדת, יודעת לאן זה יוביל,
הכל מתבהר לך.

את נכנסת אומרת שלום מביך, ועולה אחריו, רוצה ללכת, אבל משהו
עוצר אותך. בראש המחשבות הורגות אותך, מכשילות אותך.

אתם נכנסים, את עומדת, מפחדת, יודעת שלא משנה מה, כלום לא יקרה
שם.

לאט לאט את מתיישבת על המיטה, מנסה להיות רחוקה ממנו עד כמה
שאפשר, זה נראה לך כמו נצח, אבל עוברות רק כמה דקות. הוא
מתקרב, את רועדת, מפחדת. הוא מסתכל עלייך, מחייך שוב את אותו
חיוך, מזיז את השיער שלך מהפנים, הוא מכיר את זה כבר, הוא מכיר
אותך כל כך טוב... והוא אומר "אני אוהב אותך". את מנסה לשכנע
את עצמך בראש לא להאמין לו, לשכוח את מה שהוא הרגע אמר.

הזמן עובר, לאט, ואת בינתיים מספידה את מה שהיה בינכם, יודעת
שזה הסוף.

כשהוא מבין שכלום לא יצא מזה, הוא "נפטר" ממך בתירוץ שההורים
של חבר שלו צריכים לחזור. את מתארגנת ללכת, אתם נפרדים בסוף
הרחוב, את עומדת, מסתכלת עליו, רוצה לרוץ אליו ולחבק אותו, שזה
יהיה הרגע האחרון ביניכם, אבל שוב, עומדת, קפואה.

את מתחברת למחשב בבוקר, לאותה שיחת בוקר שלכם, השיחה שבלעדיה
שניכם לא מתחילים את היום.

הוא אומר לך שהוא צריך לדבר איתך. את מתחילה להבין ,לעכל,
עכשיו זה סופי, כל מה שחשבת היה נכון. את מתחקרת אותו, מחכה
שהוא יגיד את זה כבר, ואז זה קורה, המקלדת מתמלאת דמעות
שחורות, את אומרת לו שאת צריכה ללכת, שוטפת את הפנים, לוקחת
דברים לבית ספר והולכת, לא לבית ספר, גם ככה תכננת להבריז
מהשעתיים הראשונות, להפגש איתו, פשוט הולכת, לפעמים מתחילה
לרוץ, מנקה את הראש, מנסה לפחות.

לא מסוגלת לספר לאף אחד, מתביישת, מנסה להתנחם בזה שתשארו
ידידים, הוא הבטיח לך.

למחרת הוא שואל אם את רוצה להפגש. את מסכימה, ותוך חמש דקות את
כבר שם, הוא כבר מחכה לך, ואיך שאת מגיעה הוא מחבק אותך, אתם
עומדים ככה, במשך כמה דקות, החיוך חוזר לך לפנים, את מרגישה
בטוחה. הוא מנשק אותך, כמו פעם, כשהייתם ידידים, הוא יודע
שמשהו מטריד אותך.

אתם נכנסים למקום הזה שלכם, הזיכרונות מציפים אותך, אבל את
מדחיקה אותם.

את מתיישבת שם בקצה, והוא לידך, מדברים, מנסים לפחות, את שותקת
- אותה שתיקה שאופיינית לך כל כך, הוא מכיר את השתיקה הזאת,
אתם מתנשקים, וכעבור כמה דקות את מבינה, ונרתעת. הוא שואל מה
השתנה מלפני כמה ימים, ואת שותקת, מפחדת לדבר, יודעת שזה יוביל
לדמעות. באיזה שהוא שלב, לאחר מספר נסיונות נוספים, הוא נשכב
לידך. ואת יושבת, מסתכלת עליו. כל כך שקט, אתם שומעים כל רעש
שיש בחוץ, הוא מתיישב, מסתכל בפלאפון רואה את השעה ושוב מתחמק,
אומר שהוא צריך ללכת.

אתם יוצאים משם, והוא מתחיל ללכת, לא בטוחה מה לעשות, בסוף
יוצא לך "אתה לא רוצה שאני אלווה אותך?" כן, את כזאת, תמיד
מלווה אותו, מנסה לנצל כל שנייה שרק אפשר ביחד. את מוותרת על
כל טיפת כבוד שיכלה להשאר לך, ואתם מתחילים ללכת, כמעט רצים,
לא מדברים, רחוקים אחד מהשני.

הוא נפרד ממך, ואת שוב, עומדת, מסתכלת עליו, מבינה שהפעם זה
הסוף, המחשבות שוב מציפות, ושוב את הולכת, בלי לדעת לאן,
לפעמים רצה, מנקה את הראש, לפחות מנסה.