"איחרת את הרכבת", פלטה ביובש.
סודברג נותר פעור פה, עומד על התחנה. הוא הריץ במוחו מחשבות,
"איך יתכן?" שאל את עצמו, "הרכבת היתה אמורה לצאת בחמש, ועכשיו
רק ארבע וארבעים..."
הוא הסתובב כדי לשאול פעם נוספת את הכרטיסנית, רק כדי לגלות
שהיא נעלמה - והתחנה איתה, ובמקום בתחנה, הוא נמצא בכתתו
בתיכון. המורה שלו לאנגלית פנתה אליו בקול נוקשה "היכן שיעורי
הבית שלך מר סודברג הצעיר??", סודברג נכלם, השפיל מבטו לרצפה,
הוא לא ידע מה לענות לה, כבר עברו מספר שנים מאז סיום התיכון
שלו ואין לו את השיעורים. "גש אל הלוח", הרעימה בקולה.
סודברג ציית. כשהרים את העיניים כדי למצוא את הלוח, הוא גילה
כי הכתה נעלמה והוא נמצא בפארק יפיפיה, ביום שטוף שמש, שוכב על
הדשא.
בינו לבין עצמו הוא הרגיש שמשהו פה מוזר, אבל מי יכול לחשוב על
דברים כאלו, כשלצידך יושבת אהובתך מילדות ושניכם צוחקים צחוק
משוחרר עד השמיים, מטיילים לאורך האגם והברבורים שטים...

"כנראה שהספקתי לרכבת אחרי הכל", חשב לעצמו. ונעלם.

ככה זה כשאתה אשליה.
מתוק כמו נשיקה וחולף כמו הרוח...