למה קיים הכאב? או יותר נכון לשאול, למה בן אדם אוהב? בשביל מה
צריך את השבר הזה שבלב?
החיים הם לא לנצח, זה ידוע, זו עובדה. אבל למה צריכה להיות
הדממה, הדמעה, ההרגשה המחניקה, שאותו אדם הלך, ברח, פשוט הודח,
מהעולם.
ואז הריק אותי מציף, אותך לא אוכל יותר לראות.
אז מה הטעם בחיים אם מתישהו כשהכל נגמר הטעם הופך כל כך מר.
ויותר לא מודע אני לעולם - כאילו גם אני לא קיים.
והזמן עובר, ואתה לא חוזר, לא מבקר, לא מתקשר, לא מדבר יותר.
והעולם חדש הופך, עולם שונה, עולם כואב. עולם של לזכור - אבל
לדעת שיותר לא תחזור. עולם של לחיות את הרגע, את הדקה, שאולי
תהיה האחרונה, לפני ששוב תחזור הדממה, הדמעה, ההרגשה המחניקה.

כי מסיבה כל כך לא צודקת, לא ברורה, כאב תמיד מגיע אל האהבה,
וכמו מחלה מהסוג הכי נורא, מבפנים הורס.