באותו בוקר לבשתי את מעיל הפרווה החדש שסבתא שלי קנתה לי. אני
לא סובלת את סבתא שלי, ואני גם מתנגדת עקרונית ללבישת חיות
מתות, אבל באמת שהיה קר באותו בוקר.
השמים היו מכוסים עננים, השמש בקושי ביצבצה מבין העננים,
והייתי צריכה לנחש שבכלל זה בוקר ולא שבע בערב.
אז לקחתי את המונית הראשונה שהסכימה לעצור לי, ונסעתי אל הבוס
שלי. אמרתי לנהג מונית שיסע מהר, כי אני כבר מאחרת. היינו
אמורים לדבר על תוכנית העבודה החדשה שלי, והוא היה אמור לתת לי
כמה פידבקים חיוביים על איך שעבדתי עד עכשיו, ועל כמה שאני
משתדלת יפה. ואם הוא היה רוצה מאוד, הוא היה אפילו יכול לקרוץ
לי, ולשלוח יד אל הירך שלי. ואני לא הייתי אומרת לא.
אבל, מה לעשות. תאונות לא מתכננים. הנהג מונית כנראה באמת
השתדל שאני אגיע בזמן, ופשוט החליק על הכביש ונתקענו בעמוד. יא
אללה שלו. אני הייתי מזה ילדה טובה והתאפקתי, ובשניות האחרונות
שלנו לא אמרתי לו אף מילה רעה.
נכון שתמיד אומרים שלפני המוות החיים כאילו עוברים לפניך?
וואלה, זה נכון. לא רואים ממש את כל החיים מהרגע שנולדים עד
הרגע של התאונה (כי זה יקח מלא זמן, ולפני המוות יש ממש לחץ של
זמן), אבל רואים את החיים בתמונות, כמו שעושים בבר-מצווה במצגת
בפאוור פוינט עם מקרן שקופיות. אז ראיתי את עצמי בקיבוץ מחזיקה
את הכלב שלי, יוחנן, שמת, וראיתי את עצמי שוחה בבריכה של
המתנ"ס, וראיתי את החבר הראשון שלי שהיה מאנ-מאנ-מניאק, ואת אח
שלי הגדול מרביץ לי אחרי ליל הסדר. והיה כיף. היה מזה
נוסטלגיה. וככה הרגשתי שחבל לי למות עכשיו, כי אפשר לעשות עוד
זיכרונות כאלה. אבל מה לעשות. אתה יכול להחליט שאתה רוצה למות,
ואז למות, אבל אתה לא יכול להחליט שלא למות אם אתה עומד למות.
ואז הרגשתי את עצמי מרחפת באוויר, ואני בעצם הייתי הנשמה של
עצמי, וזה הרגיש כמו להיות רוח, כזאת קלה כמו נוצה, כיף סוף
הדרך. וחשבתי שאני צריכה עכשיו להגיע לגן עדן, או לגיהנום, כי
זה מה שתמיד חשבתי שקורה אחרי שמתים. אבל פשוט נשארתי מרחפת
באוויר, וחשבתי לעצמי שאני מרגישה ממש תקועה. כאילו, אני
מסתכלת למטה ואני רואה את הגוף שלי מלא דם, והאיפור נמרח על
הראש שלי שבמילא לא מחובר לשומקום, והנהג מונית הזבל הזה מרוח
על הכביש והוא כזה שעיר ומסריח והוא מזכיר לי דב מפוחלץ שעושים
ממנו שטיח, ואני מתה לזוז מהמקום הזה, אבל אני תקועה. אני לא
רגילה להיות מין כזאת רוח, ואני עוד לא יודעת איך זזים. אז
התחלתי לדמיין לעצמי שאני כל מיני דמויות שאני מכירה מסרטים
שראיתי. וראיתי הרבה סרטים בחיים שלי, כי הייתה שנה שהייתי כל
הזמן חולה, אז נשארתי הרבה בבית וראיתי ערוץ הסרטים. אז
דמיינתי שאני קספר, וזה אשכרה עזר, כי הצלחתי להעיף את עצמי
מהמקום של התאונה. אבל לא ידעתי ממש לאן להמשיך לעוף. לא היה
לי ממש לאן. כל הדברים המעניינים יקרו רק בעוד כמה שעות,
כשאנשים ישמעו שאני מתה ויהיה להם נורא חבל. והתחלתי נורא
להצטער שלא דיברתי עם מוטי לפני שנסעתי, כי אז הוא היה יכול
להגיד שהוא היה הבנאדם האחרון שדיבר איתי, ושנשמעתי ממש טוב
ונורא אוהבת את החיים, ואיזה פרח אני שנקטף וכאלה דברים
שמרגשים ת'תחת. ואז ראיתי את הנשמה של הנהג מונית המסריח, ככה
תועה לה במקום, ונראית חסרת אונים כמו שבטח אני נראיתי לפני
כמה דקות, ושרקתי לו שישים לב אליי, ודיברנו קצת, וגיליתי שיש
לו אישה וחמישה ילדים, והסיבה שהוא מיהר בבוקר היא שאישתו עמדה
ללדת עוד ילד, ואז התעצבנתי, כי הבנתי שהוא לא מיהר בשבילי.
הוא מיהר כי הוא רצה להוריד אותי כבר ולנסוע לאישתו הדבה. יא
אללה של האנשים בעולם הזה. כולם כל כך אנוכיים, אם הייתה לי
קיבה כבר הייתה לי בחילה ממנו. אמרתי לו "הלוואי שתשרף בגיהנום
יא בן זונה," ועפתי משם. ואז חשבתי על זה שהמשפט הזה היה מאוד
אירוני בהתחשב במצב, וגם מאוד טפשי בהתחשב במצב.
ואז עפתי לי לכל מיני מקומות שרציתי תמיד לבקר בהם. הגעתי ממש
מהר לפריז ולבלגיה, אבל לקנדה לקח לי קצת יותר זמן, ואני
חושבת, אבל אני לא בטוחה, שראיתי את הרוח של ג'ון לנון בהודו.
הייתי ניגשת אליו, אבל האנגלית שלי לא משהו. אם זה היה טקסט
חינוכי אז הייתי ממציאה בשבילכם שפגשתי את הרוח של רבין,
והייתי ממציאה שהוא אמר לי שהוא מאוד לא מרוצה מהמצב בארץ, אבל
זה טקסט אמיתי. אמיתי מהחיים. או מהמוות, איך שתרצו.
וגם גיליתי שאני לא יכולה לגעת בשומדבר, ושאני לא יכולה לטעום
כלום, אבל להריח אני כן יכולה, ולהריח פעם היה החוש הכי פושט
בעיניי, אבל עכשיו אני חושבת שהוא ממש מגניב. למרות שמכאן הכל
מריח קצת כמו גופה רקובה.
אני גם יכולה לשמוע, למרות שאני שומעת במעומעם, כאילו תקוע לי
בוץ באוזניים, ואני נכנסת לכל מיני חדרים של אנשים, ומקשיבה
לדברים שהם אומרים, ומנסה לשפוט מי צודק, ומחליטה מי פה יותר
מעפן ויותר אנוכי מהשני. לפעמים אני נכנסת לבתי ספר, ומשלימה
את כל החומר של השיעורים שהייתי מבריזה מהם. עכשיו אני ממש
חכמה, ואני יודעת למה יש כאבי מחזור ולמה אלוהים הביא את המבול
על עם ישראל. ואם כבר עסקנו באלוהים, אז אין אחד כזה.
ואני מקווה שאני לא שוברת את האמונה של אף אחד, כי בסך הכל זה
טוב שיש אמונה, ולפעמים אם יש לך במה להאמין, אז גם יש לך טעם
לחיים, אבל זו האמת. אני ככה כבר כמה שנים ועוד לא נתקלתי באף
ישות אלוהית שאמרה לי מה לעשות. הדבר הכי קרוב לאל שמצאתי היה
ג'ון לנון. ואני עדיין לא בטוחה שזה היה הוא בכלל.
לפעמים אני יורדת למטה עד שאני מגיעה למצב שבו אני ממש הולכת
עם האנשים, ומסתובבת לי בין החנויות בשינקין, כמו שהייתי עושה
פעם, ולפעמים אני יושבת עם אנשים בבתי קפה ושואפת את העשן של
הסיגריות שלהם, וזה כמעט כמו לעשן. ואני בכלל לא מעשנת. יש לי
אפילו התנגדות עקרונית לעישון. אבל ככה זה. כשמאבדים את החיים
מאבדים איתם גם כל מיני עקרונות.