אתמול בלילה היה לי חלום. חלום מתוק, חלום ששוה לזכור. חלום
עליך.
בחלום, היינו יחד. רק שנינו. בלי אף אחד. והיה שקט, רק רעש
מרוחק של מים זורמים. ישבנו שם לבד. בחושך. רק עם אור הכוכבים
מעלינו. ועיניך בהו, היישר לתוך עיניי.  והן נצצו, משמחה.
וישבנו ובהינו אחד בשני, שקועים אחד בעיני השני. ועל פנינו
חיוך, קטן, אך משמעותי. חיוך של אהבה. חיוך שבשבילי היה שווה
חיים.
הנחת ידך על ידי, וליטפת אותה. רכות. אחר כך החזקת אותה
בעדינות. מגע עורך הרך, מגעך המלטף, העביר בי צמרמורת בגב.
גופנו היו אחד מול השני. לאט לאט רכנת לעברי. ובשבילי הכול
נראה כאילו בהילוך איטי. תנועת הכנפיים של פרפר מעל הייתה
אטית. כאילו כל העולם עצר ברגע זה. כבר לא נשמע קול המים
הזורמים. נשמעו רק קולות נשימתנו.
שפתך נגעו בשפתיי. הן היו כה רכות! כה חמות ומזמינות!
לשונך המענגת נגעה בשלי. ועדיין הכל כאילו בהילוך אטי,
התנשקנו. כאילו לראשונה הבנתי מהי נשיקה אמיתית. נשיקה של אהבה
אמיתית. והמשכנו בנשיקה, כאילו הזמן לא עובר. ואתה חיבקת אותי
תוך כדי. ואני הרגשתי את חום גופך ולא רציתי שניפרד. הרגשתי
בטוחה. הרגשתי נהדר. עיניי היו עצומות, בניסיון לשמור בזיכרוני
כל רגע ורגע. עצמתי אותם כי פחדתי שכשאפתח אותן לא תהיה פה.
ופתאום פתחתי עיניי ואתה היית כאן. וכל זה לא היה בעצם חלום.
והכל בעצם היה מציאות. הרגשתי כל כך מאושרת שהתחלתי לבכות. אתה
שמת לב. שאלת מדוע אני בוכה, ואני הסברתי לך.  ואתה, לאט,
נבעזרת אצבועתיך ניקית דמעותי מלחיי, ואמרת לי שגם אתה מרגיש
ככה. ושאתה לא רוצה שהרגעים האלה ייגמרו בחיים. שוב חיבקת
אותי, חזק. ואז, באותו הרגע הבנתי. הבנתי שזה, בינינו, בעצם
תמיד יהיה בלבי, כלומר בחיים לא ייגמר בשבילי.