...היא שכבה בחדר חשוך, מאזינה לפעימות הלב שרק התחזקו עם כל
דקה. היא שכבה עם עיניה עצומות, מחייכת את החיוך השובב שלה,
צוברת כח מעוד ניצחון מר. מתמכרת לצלילי המוסיקה המסתורית,
הצ'יל-אוט המרגיע את נשמתה המתפרצת. היא נילחמה עם עצמה,
מחליטה אם לקום ולהתמכר לצלילים המחליקים שסוחבים קדימה הלאה
והלאה, או להירגע ולנשום עמוק, לאט לאט...

"אילו רק ידעת כמה כח יש לילדה הזו !  נכון, היא נראית ילדה עם
עיניי האיילה העצובות שמשאירות אותך מהרהר על גורלה המר. היא
תמיד קצת עצובה הילדה - האשה הזו. ובכל זאת יש לה את הכח הזה
שגורם לך להרגיש קרוב אליה, רוצה להציל אותה מכל רוע, להמשך
אליה כל כך, להרגיש חום העולה ממנה ולהבין כמה שהיא מקסימה.
הכל נכון, הכל באמת נראה תמים ומתוק כל כך, אבל זה רק כלפיי
חוץ. המסיכה הזו שהיא שמה כל יום מחדש, זו רק אשליה אחת גדולה.
היא מסוכנת, טורפת קטנה עם החיוך המלאכי שלה. גם אני לא
נזהרתי. עברתי והבטתי בה והוקסמתי ונישארתי לשבת לידה, לשתוק
ולהקשיב. עברו שעות ולא הרגשתי איך אני תופס את הפיתיון ובולע
אותו בשמחה רבה. הרגשתי ריחוף, משיכה לא מוסברת. חשבתי אז
לעצמי כמה מקסימה יכולה להיות הילדונת הזו, כמה חוכמה ועצב
טמונים בסיפורה ובמבטיה. עד שאמרתי את מה שלא הייתי צריך
להגיד. רק כמה מילים שינו את הכל. איך שחיוכה  התרחב, עיניה
נוצצו מביטות בי במבט מזמין, שובב, סקסי, כאילו אומרות: "בוא
אליי. בוא ותקח אותי, את נשמתי האבודה, ותגרום לי להיות שוב
מאושרת". וקרבתי אליה. האש בערה בתוכי. מסוכנת היא. "

"אוי, כמה שמתוק הניצחון שלי!" - חשבה לעצמה - "כמה טוב להרגיש
את השליטה המלאה הזו. כנועים, אחד אחד נופלים לרגליי, מתמכרים
לקולי הענוג שמלטף את אוזניהם. כמה חזק נמשכים הם אליי. והם
פשוט לא יכולים להפסיק, מתמכרים למילים הריקניות שלי שיש בהם
הרבה בשבילם ומעט מאד עבורי. מוכנים לבלוע כל דבר רק כדי
להישאר צמודים לשדיים העולים והיורדים, מתנשפת, צמודה אליהם,
מלקקת את שפתיי היבשות..."

ואחרי שהכל ניגמר היא עוזבת ללא רחמים. קמה ועוזבת, לא עונה,
לא משאירה סימנים. היא האש ששורפת את הפרפרים. אבל פרפרים תמיד
ימשכו לאש, זהו טבעם...