ישבנו אתמול במונית בדרך הביתה.
הנהג שתק, הוא אף פעם לא שותק אבל הפעם לא אמר מילה כל הדרך.
הכבישים היו ריקים מלבד עבודות מע"צ באמצע הדרך, והחושך עטף את
כולנו. קבוצה קטנה של אנשים, בגילאים שונים ומרקעים שונים,
וכולנו שקועים לרגע קל בקולו של קריין החדשות שבקע ממכשיר
הרדיו ברכב.

כששומעים חדשות בחצות הלילה הן נשמעות שונה מאשר בשעת צהריים
סואנת. לפתע מבחינים בטון הקול של הקריין, ברעד קל בקולו
כשמספר על הרוגי הפיגוע, כשמספר על אדון אחד שנהרג בדיוק ביום
השנה השביעי למות בנו.
שתיקה עוטפת את המונית, כל אחד מכונס בעצמו, משייך לעצמו את
האסוציאציה שלו ליום הקשה הזה, מבכה את מתיו שלו, האמיתיים
והמדומים.
ולרגע היה נדמה לי שאני לבד - רק אני והחושך שסביבי, והרוח
הקרירה מהחלון הפתוח של רותי שמקפיאה את צווארי.

"שמעתם על הבעל של ההיא ממנפאואר?" שאל פתאום חזי בקול עצור,
התנערנו שתינו - רותי ואני, מהריחוק שסגר בנו.
"כן... זה פשוט נורא, סיפור כל כך טרגי", רותי אמרה, "איך חודש
אחרי החתונה הוא פשוט נהרג, זה לא יאומן".

ושוב שתיקה במונית ואני מרגישה את השרירים בעורפי מתקשחים
בזכרון מעורפל של אובדן ושל שכול ושל עצב שכמעט אי אפשר לשאת.
והזכרון הוא שלי, לא של רותי ולא של ההיא ממנפאואר, ואני לא
רוצה שיהיה שלי.
אז אני עוצמת עיניים בחזקה, רואה צבעים מהבהבים מאחורי
העפעפיים, ומנסה לשלוח את הזכרון הזה חזרה עמוק אל הלא מודע,
נושמת נשימה עמוקה עמוקה.

בצומת צבר רותי מתחילה לזמזם שיר עם הרדיו, שלמה ארצי מספר על
לילה לא שקט וכל מילה חודרת עמוק אל אמצע הבטן הרכה, מתארת
לילה בסופו של יום לא שקט, כזה שכאילו נבלע בשיגרה הארצישראלית
הכל כך לא הגיונית שלנו, ובכל זאת כמו כל יום אחר בו יש פיגוע
- נחרט היטב בזכרון ומצלק אותו בכתמים נוספים של פחד וחרדה.

חזי מוריד את המשקפיים שלו ומשפשף את עיניו, משמרת קשה עברה על
כולנו, הרגשנו את החרדה בקולות הלקוחות, את הרגישות שתמיד
מתלווה ליום שכזה, את הנחמה שהם מחפשים נואשות בקול ידידותי.
והנהג לא אומר מילה, הוא בדרך כלל מדבר בלי הפסקה כל הדרך.

כשהגענו אל הבית שלי, הסתכלתי על רותי וחזי.
"לילה טוב באמת שיהיה לכם", אמרתי בקול שקט,
ובאמת באמת התכוונתי.