הבל הבלים
הכל הבל.
וכאשר בתמוז הנשות תיבכנה,
לבי לא יכמר ואף לא יתאוה.
החיבוק יחבוק, כי ידי פרושות.
ידי תחזיקי,
אך לא תלפתי ישותי.
כי זרים אנו
עדיין.

פעמונים מצלצלים,
בהיכלים
רוממים וגדולים.

שמרי חיבוקך לעצמך.
אחבקך אם בקוש תבקשי,
אך את צוק מראשותי
אשמורנה לי.
ואם חפצת לעמול,
תלול תלולה,
לנסוק בפיסגתי,
עמלי,
עמול עמלי, ילדתי,
כי נוף יפה הוא זה אשר ניבט ממרומים.
נוף משכך ומזכך.
ואת מוזמנת לבקר.
לבקר וזאת בלבד.

הפצע עמוק מפני שאפגע.
הזכרון עמום, מכדי שאספר לך מה היה.

בוא תבואי אל ההיכל, היכלי,
אאחוז בידך ואלטפך,
לצלילים רכים אניעך
ואת עינייך אסמא,
והתענוג נהדר!

לראשך, אשק,
ואת ליבך אחוש,
את חמוקייך, יפים מתמיד אעשה,
כי אמן הנני, ואת אמנותי

וזאת זכרי,
   הרגש
      הוא רגעי
         שמור לך
            בתענוגי.