יושבת מולו, ומחכה שהוא יפתח את פיו.
אותו אחד ממנו כ"כ פחדתי, אותו אחד כ"כ הסתייגתי לפגוש.
אותו אחד שכ"כ הרתיע אותי וגרם לי לרעוד במיטתי במשך לילות.
אותו אחד ממנו נפגעתי שוב שוב, ותמיד חזרתי לעוד.
ותמיד אחזור.
אותו אחד, שעם השנים לבש כל כך הרבה פרצופים אבל תמיד עם אותה
פנימיות, כל כך מרחיקה אך כל כך מקרבת.
אותו אחד, שכבר מהטעימה הראשונה ממנו לפני שמונה שנים, ידעתי
שאני שלו לעד.
אותו אחד, שמסתכל עלי עכשיו, ישר בעיניים, וגורם לי להרגיש כמי
שצועד לתוך קורי עכביש מבלי יכולת או אפילו רצון להימלט.
אותו אחד, שמוביל אותי למלכודת בידיים אוהבות, רק כדי לנטוש
אותי לבד עם הפחדים למשך הלילה.
אותו אחד, שבבוקר שאחרי חוזר לחבק אותי כאילו כלום לא קרה.
אותו אחד, שמשאיר אותי עם זכרונות עמומים ורצון לשכוח, רצון
לקחת ממנו עוד, ועוד, כדי שאוכל סוף סוף לנוח.


אותו אחד, פוצה עכשיו את פיו ואומר לי, שהגיע הזמן לישון...