בוקר הגיע. זריחה חדשה הגיעה לעולם, שקט שרר בחדר, ורק צלצול
הטלפון הפר את הדממה.
דנה הייתה כל כך עייפה שבטעות לחצה על השעון המעורר כמתכוונת
לכבותו. רק אחרי כמה צלצולים, היא הבינה שהטלפון מצלצל. היא
הרימה.
"כן", ענתה בקול חלוש וצרוד.
"בוקר טוב sunshine", ענה לה קולו המסוקס והעבה של גבר מהצד
השני.
"בוקר טוב עמיתוש", ענתה בחדווה.
"את זוכרת איזה יום הוא היום, נכון?"
"איך אפשר לשכוח?"
"טוב אז יאללה קדימה, קומי והשכימי, אפילו השמש כבר עלתה. כדאי
שנצא כמה שיותר מוקדם שלא ניתקע בפקקים, הצימר שלנו מחכה רק
לך, יפיפייה נרדמת שלי".
"אני לא יכולה כבר לחכות..." חייכה, והרגישה שכמו השמש, גם היא
זורחת עכשיו, קורנת מאושר.
"תן לי חצי שעה להתארגן."
"התיק שלך כבר מוכן? ארזת הכל?"
"הכל, הכל, יש לי אפילו הפתעה קטנה בשבילך."
"אמממ, נשמע מפתה."
"חכה ותראה."
"וואו עכשיו בטוח יש לי סיבה טובה להגיע לשם מוקדם, טוב קדימה,
לכי להתארגן סאנשיין, אני עוד חצי שעה בא לאסוף אותך".
"יופי! אני אהיה מוכנה, אל תדאג".
דנה קמה ממקום משכבה, ומיד קפצה ממיטתה בהתרגשות, ובעירנות
מוחלטת. כאילו לא קמה עכשיו משינה של ארבע שעות.
במהירות רבה נכנסה למקלחת, צחצחה שיניה, שתתה כוס קפה, נגסה
איזה ביס או שניים מהטוסט של הבוקר, התאפרה, הרימה את התיק
הכבד, וישבה על הספה, מנסה לארגן את נשימתה הנרגשת שנעתקה לשם
המחשבה:
היא ועמית, לגמרי לבד, למשך שלושה ימים בגליל הירוק והיפה.
גופה רטט לגמרי.
לפתע צפירה עצבנית נשמעה מבחוץ, היא רצה החוצה, כמעט התנגשה
בעובר אורח תמים, נכנסה לאוטו, והם החלו לנסוע לכיוון
החופש...


אחרי נסיעה ארוכה ומפרכת של כמעט שלוש שעות, שבה עמית ודנה שרו
הרבה על מנת לעורר את המורל, הם סוף סוף הגיעו למחוז חפצם.
דנה לא האמינה למה שעיניה ראו. המקום היה כל כך מטופח, נקי
ויפייפה. היו שם אקווריומים שתלויים על הקיר והרצפה הייתה בצבע
בז'.

בכניסה קיבלה אותם זקנה חביבה, בת 70 לערך. היא הייתה מאוד
נחמדה ומטופחת אף היא.
"נעים מאוד", פנתה אליהם בחיוך, "שמי נעמי ואני אהיה המארחת
שלכם."
"נעים מאוד", הם ענו כאחד, ולחצו את ידה, איש איש בתורו.
"הנה המפתח לחדר שלכם, ארוחת הבוקר מוגשת בחדר האוכל בשעה
שמונה בבוקר, יש לכם קומקום בחדר, מקרר מיני, אמבטיה
וטלוויזיה. כל המצעים נמצאים בתוך הארון, תהנו משהותכם".

"תודה רבה", עמית הודה לה ולחץ שוב את ידה. היה נדמה כי הוא
עומד לבכות כל רגע. דנה לחשה לו שיתאפק ואז הוא התעשת ושוב חזר
להיות אותו עמית, החייכן והזורח כפי שהכירה אותו.

הם הגיעו לדלת, עמית סובב בקוצר רוח את המפתח, ידו רעדה.
החדר עצמו גם היה יפה. סטנדרטי, אבל בהחלט יפה.
"אז מה נעשה קודם?" שאל.
"תבחר אתה."
"אני מציע שניגש דבר ראשון לאמבטיה ואח"כ נתחיל לתכנן את
המסלול שלנו."
"רעיון מצויין", הנהנה בהסכמה.

"אני אכין את האמבטיה והקצף", אמרה בקול שקט, "אתה תנוח לך
בינתיים."
"מה פתאום לנוח, אני לא רוצה לפספס שום רגע איתך."
"עמית... בבקשה, לך לנוח, שיהיה לך כוח לטיול, אני לא רוצה
שתתעייף."
"בסדר בסדר, אני הולך", אמר, ונישקה במצח.
דמעות החלו לבצבץ מעיניה, אך מהר עצרה אותן בפנים.
"אני חייבת להיות חזקה, חשבה לעצמה. "רק עוד קצת... היום זה
היום שלו, אסור לי להישבר בשום אופן".
היא הכינה את האמבטיה בזמן שהוא נרדם וישן כמו תינוק.
היא הביטה בו כשישן, הוא נראה לה כמו מלאך, היא התבוננה בו
בשקט וראתה איך ששיערו השחור נח על הכרית, ידיו הקטנות והחלשות
היו רפויות לגמרי בצידי המיטה, כידיו של אדם תשוש שעבר תלאות
רבות בחייו, וגופו הצנום הסגיר את נפשו העדינה והשברירית.
היא נשקה לו בשיא העדינות, והוא התהפך, ופקח את עיניו.
"היי סאנשיין, האמבטיה כבר מוכנה?"
"כן", הנהנה לה וחייכה חיוך מאולץ.
"אז תגידי, מה הייתה ההפתעה שדיברת עליה מקודם?"
דנה קפצה ממקומה והוציאה מתיק הטיולים שלה שמן למסאג' בניחוח
וניל.
"אממ, פינוק אמיתי..." אמר בסיפוק מה.
"תיכנס לאמבטיה, אני כבר אבוא לפנק אותך."
"טוב, מתוקה."
הוא נכנס לאמבטיה. היא ישבה על המיטה, עירומה כביום היוולדה,
והביטה בעצב לעבר החלון, מנסה לאגור כוח משארית התקווה המועטה,
שעוד נותרה לה.
היא ראתה שם ילדים קטנים משחקים, ולבה רחש קנאה כלפיהם. היא
קינאה בהם על כמויות החופש הבלתי נדלה שלהם, על כך שהם לא
יודעים צרות ולא עדים למתרחש. הם היו באמת מאושרים.


"את באה?" הוא הפר את השקט וקטע את חוט מחשבתה.
"כן, אני באה", סיננה מבעד לשפתיה וגררה עצמה לחדר האמבטיה.

אחרי כשעה וחצי ששהו באמבטיה, החלו לתכנן את הטיול שלהם.
"היינו צריכים לצאת מוקדם יותר, כבר מאוחר", עמית רטן.
"לא נורא עמית, נהנינו באמבטיה, אני בטוחה שנצליח ליהנות
בטיול, אפילו אם זה לזמן קצר."
"בטח שזה נורא! את לא מבינה??? מי יודע עוד כמה זמן יש לנו
ביחד."
דנה התכוונה להגיב לדבריו, אך היא ידעה שהוא צודק. היא שתקה.
"אני מצטער דנה, לא התכוונתי לצעוק."
"זה בסדר", אמרה מבלי להביט לתוך עיניו.
הם שתקו שניהם למשך דקה, ואז החלו לנסוע לעבר המסלול.

בערב שכחו כליל ממה שקרה בבוקר. עייפים אך מרוצים חזרו לחדרם
ונרדמו חבוקים.

למחרת שוב קמו לעוד זריחה חדשה.
"בוקר טוב סאנשיין", לחש לה ונישק.
"למה אתה ער כל כך מוקדם? תחזור לישון, עמית."
"קומי כבר ישנונית", אמר וגנב לה את השמיכה.
"עמית, תחזיר לי את השמיכה, קר לי."
"לא לא, לא אמרת את מילות הקסם."
"עמית ,תביא לי את השמיכה עכשיו!!!"
"תכריחי אותי."
"בסדר, אתה ביקשת את זה", חייכה לה.
קרב כריות החל ביניהם שאחריו הגיע צחוק מתגלגל. כבר מזמן דנה
לא נהנתה ככה.
שניהם צחקו, ולאחר מכן ישבו על המיטה, מתנשפים.
הם הסתכלו אחד לשני בעיניים והתנשקו. לאחר מכן הם עשו אהבה.
עורם נמתח, גופותיהם התפתלו כמו נחשים וזזו בהתאמה מושלמת. הכל
נעשה ברכות ובעדינות ראויה.

ביום השלישי שוב נסעו להם לטייל, עמית כהרגלו צילם את הנוף.
אם לעמית היה בעולם תחביב אחד שלעולם לא יוותר עליו, זה היה
הצילום. כמה שהוא אהב את זה, הוא לא הרשה לעצמו לעזוב את הבית
ללא המצלמה, גם כשלא היה ממש מה לצלם.
דנה כרגיל נפעמה מהנוף ומוחה התמלא במחשבות והרהורים.

"דנה, דנה, בואי רגע לפה."

"כן, חמוד"?

"תני לי לצלם אותך."

"לא, לא, אתה יודע שאני לא אוהבת להצטלם."

"בבקשה, בשבילי."

"טוב, בסדר... בוא נצטלם יחד, אני לא אוהבת לבד."

"טוב, בואי לידי. מוכנה?"

"תגידי צ'יזזז."

"צ'יזזז."

"זהו... זה מושלם".

אחרי הליכה ארוכה ומייגעת של כמה שעות, בגלל שעמית התעקש על
"מסלול אתגרי", הוא לפתע עצר ונראה כי כל המרץ שלו נעלם.

"מה קרה?" דנה שאלה בדאגה.

"זה כלום, אני אהיה בסדר, יש לי קצת סחרחורת ,זה הכל."

"אתה רוצה שנחזור לצימר?"

"לא לא לא, בשום אופן לא, אני רק צריך לשבת קצת."

"בטוח?"

"בטוח לגמרי, תפסיקי להיות כל כך מודאגת, שבי."

בלית ברירה, דנה התיישבה. לפתע הוא שם את ידו על רגלה, היא
הושיטה את ידה אף היא והניחה אותה על ידו, במבט ספק מודאג ספק
חסר אונים.

אחרי שישבו שם כחצי שעה, עמית פתאום קם.

"לאן אתה הולך?" תפסה אותו.

"בואי נמשיך ללכת... תכף נגיע למקום ממש יפה."

"אתה לא רוצה לנוח עוד קצת?"

"בואי כבר..." זרק לעברה בעודו ממשיך ללכת.

"חכה רגע", צעקה לעברו והחלה לרוץ אחריו.

הם המשיכו ללכת, יד ביד, כשלפתע הגיעו לאיזור מקסים, בו רואים
את הרי הגליל המקסימים וביניהם שקיעה מדהימה, שהופיעה בגוונים
אדומים כהים, השמיים היו סגולים מתמיד.

"וואו, זה ממש יפה", היא אמרה.

"ידעתי שתאהבי את זה", אמר, ונשק לה.

הם ישבו שניהם והתבוננו בשקיעה, כשני מהופנטים.
"איזה צבעים."
"אתה לא מצלם את זה?"

"לא... לא הפעם."
"למה לא?"
"כי יש יופי שקשה לתפוס בעדשת המצלמה, המצלמה רק יכולה להפחית
מהיופי האינסופי הזה."
"יש בזה משהו", אמרה.

"קר לי", הוא אמר.
"הנה חמוד, הבאתי שמיכה ליתר בטחון", היא כיסתה אותו והוא
התכרבל, ושקע בתוך עצמו.

"אתה יודע... הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מביטה לעבר השקיעה
ומבינה בעצם עד כמה אנחנו קטנים וחסרי כל ערך ביקום הזה. יש
דברים שפשוט קשה לתאר אותם במילים."

"אז אולי עדיף פשוט להסתכל", אמר בשקט.

"אתה צודק", אמרה והתבוננה אל תוך עיניו העייפות. היא הרגישה
שהיא יותר קרובה אליו משאי פעם הייתה.
המסע שלהם כבר הגיע לסופו.

"דנה."

"הממ?" מלמלה, עדיין מהופנטת מהצבעים של השקיעה.

"אני אוהב אותך."

ובמקום לענות לו, היא פשוט חייכה.

השקיעה החלה להחוויר לאיטה, לעומת השמיים הכחולים סגולים.


"אני כל כך המומה מכך שהגענו לאן שהגענו, הכל כך כל יפה כאן
ושלו, שזה נראה כמעט מושלם. לא הייתי רוצה שזה ייגמר לעולם...
אולי נישאר כאן עוד קצת? נכון שזה עולה כסף אבל לדעתי זה שווה
את זה. מה אתה אומר עמית? עמית? עמית???"

עמית כבר לא ענה.

ובפעם הראשונה מאז תחילת הטיול דנה סוף סוף הרשתה לעצמה לבכות,
הדמעות נזלו ונזלו ולא הפסיקו, כל הדמעות ששמרה לעצמה במשך כל
תקופת מחלתו, כל הדמעות שהבטיחה לעצמה שלא תבכה כל עוד הוא
בחיים כדי להיות חזקה בשבילו, כדי שאולי, אבל רק אולי, הוא
יוכל להיות... קצת יותר מאושר.
היא אימצה אותו לחיקה, והתנדנדה הלוך ושוב הלוך ושוב, כאם
המקוננת על בנה המת.
ומוחה הטריד אותה בשאלות יותר מתמיד.
היא ניצחה. המחלה הארורה הזאת ניצחה. והוא הבטיח! הוא תמיד
הבטיח שהכל יהיה בסדר ושאין מה לדאוג, למה הוא שיקר???
ובעיקר תהתה איך זה שאלוהים נותן לאדם שרק מלאו לו 20 למות
ככה, ולמה דווקא ביום ההולדת שלו?

היא נתנה לו נשיקה אחת אחרונה, וכיסתה את כל גופו שכבר הפך
להיות קפוא לגמרי ולבן.

"גם אני אוהבת אותך", צעקה לעברו, למרות שידעה שהוא כבר לא
ישמע.

והמשיכה ללכת בבכי, בלי להסתכל אחורה. והיא ידעה שלמרות הכל,
מחר שוב תזרח השמש לעוד יום חדש.