[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בסוף הוא לא יכל לעשות שום דבר חוץ מזה.
כבר אז הוא הבטיח לעצמו שהוא יהיה בשבילה רק הכל.
לא פחות ולא יותר.
איך שזה נגמר, אחרי כ"כ מעט זמן, כשהוא לא מתאושש חודשים שלמים
והיא כבר שכחה מזמן, הוא הרגיש שהוא לא הצליח לעמוד בהבטחה.
איך זה התחיל הוא לא יודע, גם לא מתי, רק שמדי פעם היה מוצא את
עצמו לפנות בוקר, בשעות כמו 2 או 3, שוכב ליד חדרה, ביער שהיה
צמוד לביתה. בהתחלה זה עוד היה בשבילו חשוד, שגם אם השתלט עליו
יצר בלתי מוסבר, איך הוא הגיע כ"כ רחוק עד לביתה בלי לחזור אל
עצמו, ויותר מכך, איך זיהה את הדרך הנכונה כאשר הלך דרך היער
ולא בדרך הרגילה של הכביש, הוא ידע שהוא הלך דרך היער, כל גופו
התמלא שריטות שהעידו על כך.
כשהיה מתעורר בבקרים התמהוניים שלו, תמיד היה עייף מעבר למה
שהיה רגיל אליו, והוא הצליח לקום ולמשוך את עצמו עד הבית שלו
בקצה השני של הישוב, רק בזכות הפחד שמישהו יתפוס אותו שוכב שם,
או יותר גרוע, שהיא תתפוס אותו שוכב שם.
כשהיה קם עייף תמיד חלם חלומות בהקיץ בדרכו חזרה הביתה,
בחלומות הוא גידל כנפיים, או שהן כבר היו שם, והוא פשוט עף בכל
כוחו, אך ככל שהתאמץ, נשאר באותו מקום, לא הצליח להתקדם, כאילו
האוויר נעלם מסביבו ולכנפיים לא היה את מה לדחוף כשהניפם.
גם כשהיה קטן תמד חלם שגידל כנפיים, אך אלה היו כנפיים לבנות,
גדולות, שבכלל לא שימשו לתעופה, אלא למעין איזון רוחני, לפחות
כך ראה את זה כשגדל ונזכר בתחושה שהכנפיים הקנו לו בחלומות.
אבל הכנפיים האלה היו שונות, הן היו אפורות כהות, מעט סגולות,
מעוקלות בצורה מוזרה ולא ברורה.
תמיד כשהיה מתעורר מהחלום בהקיץ, היה מוצא עצמו תקוע בשיח או
עץ בדרך. כדי לפצות על הזמן שאבד, או אולי כדי לפצות על
הכנפיים שאבדו עם החלום, התחיל לרוץ, הוא היה רץ מהר יותר מכפי
שיכל בכל הזדמנות אחרת, וכלל לא התעייף, ולא הזיע, הוא לא נתקע
בסלעים וצמחים והעלייה ביער חזרה לגבעה בה גר לא האטה את
מרוצתו. כשחזר הביתה היה עייף, אך לא מהריצה, אלא הייתה בו
תחושה שגם בלילה עצמו לא ישן, למעשה, הוא חשד שהוא היה ישן ליד
חדרה רק כמה דקות וכי כל הלילה בעצם היה שקוע בדברים שלא יכל
לדמיין.
פעם כשחזר אחרי לילה כזה, בבוקר לבית הספר, זאת הייתה אולי
הפעם ה6 שזה קרה, אמרו לו שהעיניים שלו נעשו שחורות יותר,
כהות, אך הוא הניח שזה היה בגלל שלא ישן.
הוא לא ידע למי לספר, בשלב מסויים, אחרי אולי 3 שבועות, החליט
לספר לחברו הטוב ביותר, חבר,  שהוא ידע שבתור אחד האנשים החיים
- לא חיים ביותר שהכיר, אחד כזה שלא יופתע גם אם תראו לו
שגידלתם ראש שלישי או שהשמש נעלמה לשנתיים הקרובות. הוא חשד
שגם לחבר היה סוד דומה לספר, אך לא ידע לבטח ולא רצה לחשוד
לשווא.
חבר ידע ישר מה הסיבה הכללית לכך שזה קורה, כמו הוא עצמו, אך
שניהם לא הצליחו להגות סיבה לכך שהאירועים היו כ"כ חריגים.
הוא אהב אותה. לא היה אפילו ספק קל בדבר. רק דבר אפל וקר כמו
אהבה יכול היה לגרום לאדם כמו הוא לאבד את שפיותו כל כמה ימים,
להעלם ולהופיע על האדמה ליד חדרה.
הוא ידע שכשאיבד אותה, איבד חצי מעצמו, החצי השני היה חבר.
בחלומות בהקיץ שחלם בזמן המסע חזרה הביתה, היה יודע שחבר היה
שם, לא ראה אותו, לא שמע אותו, אבל תמיד הרגיש שיש קשר אליו
בכך.
ואז זה קרה.
בבוקר הוא התעורר, לא מופתע לגלות שגופתו מונחת ליד קיר הבטון
הלבן של חדרה , על האדמה שורצת הנמלים. הוא ניער את עצמו מתוך
הרגל, עצם העובדה שהיה זה הרגל הטרידה אותו מאוד. ואז הוא ראה
את חבר שוכב 2 מטרים לידו. גם הוא לאט לאט חוזר להכרתו, במבט
מבולבל. חבר הסתכל על הוא והבין מה קרה. כזה חבר היה, ישר
הבין, ישר עיכל. אך עדיין, חבר גר במרחק של שעה נסיעה מהישוב
של הוא. והליכה... הרבה יותר. הוא לקח את חבר לביתו, הראה לו
את הדרך ביער שכבר הכיר טוב מדי, הם החליפו בגדים, הוא נתן
לחבר כמה בגדים, התקלחו, ואכלו ארוחת בוקר. היה זה מזל שהוריו
של הוא לא היו בבית באותו יום. היה זה יום רביעי, היום בו הם
תמיד יצאו מוקדם לעבודה וזה שחרר את הוא מהמבוכה שהייתה נופלת
עליו אם היו מגלים שחבר הגיע אליהם באמצע הלילה.
הם הגיעו שניהם לבית הספר. היום עבר כרגיל, בינם ובין עצמם
החליפו מבטים מהססים כשנפגשו, כי לא היו באותה הכיתה. בהפסקה
הגדולה הלכו שניהם לשטח המעושב מאחורי הספריה, חבר היה בתדהמה
והתחיל לפחד שמא יהפוך זה לאירוע קבוע גם אצלו, מה גם שהוא כלל
לא אהב אותה.
יום למחרת חבר לא הגיע לבית ספר.
הוא התקשר אליו אך אמו של חבר אמרה שחבר ישן ושאינו מרגיש
טוב.
גם ביום לאחר מכן לא הגיע חבר לבית הספר.
הוא החליט שלמחרת ייסע אליו לבקרו, מפחד שאולי המחלה קשורה
בצורה כלשהי לביקור המפתיע שלו בסיוט המתמשך של הוא.
אך כשהוא הגיע לבית ספר, מבטם של התלמידים אליו היה נרתע מעט.
לבסוף תור, ידידו הקרוב של הוא, אמר לו במבט מהוסס כי כדאי לו
ללכת למראה. הוא הלך למראה וראה דמות לא מוכרת מביטה אליו,
עיניו של הוא כבר לא כהות מעט, הן שחורות כולן, והאישונים הפכו
ללבנים ירקרקים.
הוא טיפס על גדר בית ספר, ברח בשדות ליד הכביש המהיר לכיוון
הישוב של חבר, מכיוון שבית הספר היה באמצע בין הישובים שלהם.
באמצע הוא נעצר.
חבר אמר לו לעצור.
אבל חבר לא היה שם.
הוא ניסה למצוא את חבר מסביבו, אפילו בצורות העננים. אך לא
הצליח.
חבר אמר לו לחזור.
הוא הרכיב משקפי שמש הלך חזרה לבית הספר, לקח את חפציו ועלה על
אוטובוס חזרה לישוב שלו.
כשהגיע רץ לביתו ונשכב על הרצפה בחדרו.
הוא הרגיש לחץ עצום בראשו, עקצוצים בגבו.
עכשיו הוא ראה את זה קורה.
הוא פתח את הדלת וקפץ לתוך השיחים שהפרידו בין חצר ביתו למורד
הגבעה. הוא רץ בשביל המוכר לו כ"כ אך בכיוון ההפוך, הוא לא שלט
בזה, הוא לא רצה לשלוט בזה.
הוא הגיע כמה עשרות מטרים לפני שהרחוב שלה נגלה לעיניו ונעצר.
עכשיו הכל היה מובן, חבר נעלם. הוא היה רק בראשו, הוא הפך להכל
ולכלום.
הוא הבין שעכשיו זה הסוף.
הסוף הוא לא מוות.
זה הסוף.
בסוף זה קרה. הוא גידל כנפיים, אפורות- סגולות, מעוקלות בצורה
מוזרה, וככל שהתאמץ לא הצליח לעוף לשום מקום אחר, הוא נשאר מעל
חדרה, והיא... מעולם לא ידעה שהוא שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בתשובה לסלוגן
"אז מה אם אני
אוהבת קולרבי?"
-את יודעת
שקולרבי עושה
גזים?

צמחונית עם
מודעות


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/04 23:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זרובבל מלכישוע

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה