ישבנו בדשא של  ביה"ס, אני ועוד כמה חברים.  סתם בכיף הם עישנו
טיפה, צחקנו על הנעליים של ליאת (ורודות!!!) ודיברנו על כמה
הערבים זונות ושצריך לזרוק את כולם לים.
פתאום, כמו כל 10 בבוקר מצלצל הפעמון וכולם קמים מכבים את
הסגריות והולכים לשיעור, אני נשארתי לשבת טיפה, היה יום נעים,
שמש קרירה ואפילו לא מרגישים את החורף שמלווה את חיפה כבר כמעט
חודשיים. ובלי קשר למזג אויר, פשוט לא היה לי שיעור מתמטיקה,
סיימתי עם החרא הזה כבר שנה שעברה. אומנם לא בהצלחה מרובה, אבל
סיימתי.
ישבתי בשמש עוד כמה דקות לבושה בחולצה האהובה עליי (סמיילי
ירוק קופץ מבניין) ופתאום נזכרתי שיש לי שיעור נהיגה עוד 10
דקות אז קמתי והלכתי לכיוון שער ביה"ס, בזמן שאני הולכת אני
שומעת את רן קורא לי, בטח הוא סתם רוצה לזיין לי קצת בשכל, אז
התעלמתי והמשכתי ללכת לכיוון השער, וכשהגעתי התיישבתי על
המדרכה וחיכיתי למורה נהיגה שלי.
ושוב, זה קרה, שכחתי הכל, שכחתי מי אני, מה אני עושה פה, איפה
אני ומאיפה ולעזאזל קניתי את החולצה המזעזעת שאני לובשת?!?.
הכל שחור, מפחיד, נכנסתי לפאניקה, להלם. אפילו לנשום הפך פתאום
לתהליך מסובך. התפללתי התפללתי והתחננתי לאלוהים שאני לא
מאמינה בו, ומלמלתי בשקט "אל תיתן לו לחזור, בבקשה רק שהוא לא
יחזור". מה לעשות, כנראה שאלוהים עסוק בעניינים חשובים יותר.
למה?  כי תום חזר. הוא כוסי בן 19+ שלא עושה כלום עם עצמו חוץ
מלהופיע בחיי למשך חודש שלם, לפני שנה בערך. הדרך היחידה
להיפטר ממנו הייתה אשפוז המחלקה לחולי נפש, המון שיחות עם
פסיכיאטרים (יותר נכון, הם דיברו ואני הנהנתי עם הראש) ,
פסיכיאטרים שחשבו שאני חולת נפש ושנפל לי בורג או שניים. חלחלו
לי לתוך הגוף המורפיום, האופיום ועוד סמי הזיות שהיו אמורים
לגרום לי להזות את המציאות הנכונה.
תום.. תום אהב (אוהב?) אותי, הוא בא אליי בלילות ואמר שאני
והוא נועדנו אחד לשנייה  ושהוא לא רוצה לאבד אותי ושאני צריכה
לברוח מהמוסד הזה כי הסמים והתמונות של הפסיכיאטרים רוצחים את
האהבה שלנו ורוצחים אותו, תמיד האמנתי לו, שהוא באמת קיים. אבל
לא יודעת איך יום אחד בלילה הוא העיר אותי והרגשתי שנאה שאי
אפשר לתאר וצרחתי עליו שהוא לא קיים ושילך. "אם אני לא קיים מה
אני עושה כאן?" תום השיב.
ואני הבנתי..     אני   משוגעת.
לאט לאט הסמים כבר שלטו בי, המוח שלי שלך לישון וכשלא הייתי
בהכרה, 2 פסיכיאטרים מדופלמים ישבו איתי  4 שעות והחדירו בי
שתום לא קיים, וככה ביום נעים של שמש קרירה (ואפילו לא מרגישים
את החורף שמלווה את חיפה כבר חודשיים),  תום נעלם.
ושוב הייתי שפויה, חזרתי לביה"ס, כולם באו שאלו, חקרו, הציעו
עזרה (כמו מפגרים.. מה לעשות? הם רק בני אדם) וכל השגרה חזרה
לעצמה.
יושבת לי על המדרכה בפאניקה  "מה אתה רוצה ממני?!" צרחתי.
רן עומד מאחורי עונה "מממ... רק לשאול אם חשבת על ההצעה שלי".

תום, " מתוקה, עברה שנה, רק רציתי להזכיר לך שאני תמיד כאן"  
"תלך ממני!!". רן מתעצבן, מסתובב והולך לכיוון הדשא.  תום,
ברכות שלו, ביופיו בעניין האין סופיות שאפשר לשקוע בהן ולרצות
רק לטבוע, עונה לי "את בטוחה? אם אני עוזב זה רק מתוך  אהבה",
"כן, תלך אני לא יכולה" הוא ליטף אותי, נישק אותי  ונעלם.
באותה השניה הרגשתי את העצב הכי שמח והקלה אדירה.  קמתי חייכתי
(טיפה מעורערת אבל לא ראו) וצרחתי "רן!!! סליחה.. אני פשוט
לחוצה משיעור הנהיגה "
רן הסתובב, חוזר חזרה ושואל אם אני מוכנה לשחק תפקיד ראשי בסרט
שהוא מכין במגמת תקשורת. בתור מה? שאלתי.  "בתור חולת נפש, זה
יהיה קשה טיפה אבל את אולי מוכנה?"
חייכתי, והדבקתי לו נשיקה ענקית  (שהוא כבר שנתיים רצה).
המורה שלי הגיע ואפילו שכמעט דרסתי דתייה.. הייתי פשוט שמחה.
אני והסמיילי על החולצה.
זה היה יום נעים.. שמש קרירה אפילו לא מרגישים שאנחנו כבר
חודשיים בחורף.

ותום, אם אתה קורא את הסיפור, אז.. אני אוהבת אותך אבל בבקשה
..אל תחזור.
ותודה לך... מי יודע, אם לא היית חוזר באותו יום נעים של שמש
קרירה, אולי כיום לא הייתי נשואה לרן כבר 32 שנה.

The end.