היא הצל שלי,
זה שתמיד הולך איתי,
בטוב וברע,
בשקט בשקט,
היא מלווה את חיי.

וכשאתה איתי,
היא נעלמת,
הופכת לענן של פרפרים,
המרחפים מעלי,
ולאט לאט נעלמים באופק.
והיא....
כאילו לא הייתה שם מעולם,
כאילו לא כבלה אותי אליה בחבלים של זהב.

וכמו נוגע לא נוגע,
במבטך,
אתה רואה דרכי, ואני תוהה,
האם היא שם,
אתה רואה אותה?
אתה רואה את סימני החבלים שחורכים את בשרי?

ופתאום,
אני מביטה עמוק עמוק לתוך נפשך,
אני רואה אותה שם,
צוחקת, מביטה בי,
והיא פוצעת גם אותך בחבליה,
אני מנסה לגעת,
להושיט לך יד,
אך אני רחוקה,
אינך רואה אותי וידייך כבולות,
אני מנסה שוב אך אתה מתרחק.

וכשאתה הולך היא חוזרת,
ושוב עיניי עצובות,
היא מחבקת אותי בחבליה ולוחשת "אני עוד כאן..."

והדמעות חונקות את גרוני,
אני שונאת אותה ואוהבת באותה מידה,
זו היא שפוצעת את נפשי,
אך היא היחידה שמבינה את כאבי,
זו שמלטפת את פצעיי.

רציתי לצאת לחופשי,
רציתי שתשחרר אותי,
ממנה,
מחבליה,
רציתי שתושיט לי יד,
רציתי שתיגע,

אך לא שמעת את שלחשה לך נפשי,
ואני .....
שוב נותרתי לבד....
כבולה בחבלים של זהב,
                           לבדידותי.