אני מספרת סיפור לניירות,
מדברת אל הדפים
והלב הולם בקצב.
זה אולי מסוכן
למסור את חיי לדפי נייר
כי מתי שהוא יקרא את זה
הוא ינתחני בתבונה
ובעין חדה.
גם הכיר את שפתיי
היכרות כמעט רגשית.
איזה טירוף!
זה כאילו ששרפתי במו ידיי
את השורות שלי,
כאילו שהרסתי אותן
בדיוק כשתפשתי
את גודל חשיבותן בשבילי...
הוא הביט במילים בריכוז,
כמו שהיה מביט על פניי,
ובעיניו עמדו דמעות;
הוא בכה...
עיניים יפות עם דמעות יפות!
סוף סוף האושר קיים,
ידעתי שהוא קיים!
האושר ששמרתי לו מקום גדול בנפשי -
הוא אהב את הספר
ואמר לי: "אני מאוהב באשה
שכתבה את הדפים האלה".
01/06/03 |
