רכבת מספר 151 נכנסה ברעש גדול ובשקשוק קרונות לתחנה. ג'וזי
הטיבה את הכרטיס שבידה הימנית, ואת מזוודותיה בידה השמאלית,
מחכה כבר לעלות לרכבת. זה היה היום הראשון שלה בבית הספר,
וג'וזי לא היתה מוכנה לתקלות. הכל היה צריך להיות מושלם, בדיוק
כפי שהיא חלמה.
דלתות הקרונות נפתחו בחבטה והנוסעים החלו לעלות. ג'וזי נדחקה
בין זוג קשישים שהחזיקו כלוב מלא בציפורים לבין אדם מהודר
בחליפת עסקים, מנסה לעלות לרכבת. זה היה יום ראשון, וכל האנשים
נסעו לבית הספר, לעבודה או כל מקום אחר. יום ראשון היה היום
הכי עמוס בשבוע.
ג'וזי מצאה לעצמה תא נחמד בדיוק שאחת הציפורים שבידו של הזקן
השתחררה מהכלוב. היא צפתה בשני אנשי-תחזוקה של חברת הרכבות
מנסים לתפוס את הציפור שעפה לה הלוך ושוב בקרון.
ג'וזי פיהקה, והתכוננה לחמש שעות של נסיעה.

היא התעוררה בדיוק כשאישה שמנה נכנסה לקרון עם עגלה מקרקשת
ומלאה בכל טוב. ג'וזי היתה רעבה ולכן קנתה לעצמי סנדוויץ'
קטן.
לאחר חצי שעה הרכבת נעצרה באיטיות. רוב הנוסעים כבר ירדו
בתחנות הקודמות, והיא לא הייתה מופתעת כל כך. בית-הספר שכן
בדרום הרחוק והנידח.
ג'וזי ירדה לתחנה, סוחבת אחריה את המזוודות הכבדות שלה.
"גברת פיקלהד!" היא שמעה קול קורא בשמה. בבת אחת, פניה נחמצו.
היא שונאת שקוראים לה בשם המשפחה שלה.
"גברת פיקלהד!" האישה התקרבה לעברה. "שלום, אני קייטי קאן,
הרכזת החברתית של 'גורטי'."
ג'וזי סקרה אותה. אישה בגיל השלושים, שיער שחור ומשקפיים. היא
נראתה כמו המורות שאומרות
"אני-מורה-קולית-וחברה-של-כל-התלמידים".
"כן, זו אני," היא אמרה.
"יופי," היא אמרה קצרות. "אנחנו צריכים לאסוף עוד כמה, ואז נצא
לבית-הספר."
"איפה נמצא בית-הספר?" ג'וזי שאלה, מנסה לשמור על קצב-הליכה
אחיד בזמן שהן הלכו-רצו לעבר מיניבוס קטן.
"בקצה השני של העיר" אמרה קייטי ונכנסה למושב הקדמי, שלצד
הנהג. ג'וזי התיישבתי מאחורה.
"סע רוב."
רוב, נהג המיניבוס, היה גוץ שמן ומקריח. הוא זרק את הסיגרייה
שבידו לעבר הכביש, ומשך את הקלאץ'. האוטו החל לנסוע בטרטור
מטריד.
"מי הבא?" שאל רוב בקול מונוטוני ומשועמם.
"איידן גראן, תחנת הרכבת קלהוסט" ענתה לו קייטי. הוא המהם
והחזיר את מבטו לעבר הכביש.
הם המשיכו לאסוף ילדים, עוצרים בתחנות רכבת מוזרות ותחנות
אוטובוסים. אחד אפילו נכנס למיניבוס אחרי טיסה במסוק הפרטי של
אבא שלו. הבעת גועל הייתה על פניו כשנכנס למיניבוס. הבעה זו
התעמקה כשפנה להביט בנהג.
"מה כבר עשיתי," הוא מלמל בשעה שהתיישב רחוק משאר התלמידים,
"שזה מגיע לי. מכל בתי-הספר לשירה בארץ, אבא שלי היה חייב
לתקוע אותי פה, במיניבוס מסריח עם נהג מסריח עוד יותר"
ג'וזי הרגישה את לחיה מתלהטים. ג'וזי שונאת ילדים כאלה, שלא
מסתפקים בכל הטוב שהם קיבלו, ורק ממשיכים להתלונן. היה בא לה
להעיף לו כאפה ישר בפרצוף הישר והוורוד שלו.
"היי, מי אתה?" שאלה אותו נערה מחוצ'קנת בהתלהבות. הנער העשיר
הביט בה במבט סלידה והתרחק מרחק מושב אחד ממנה. אפילו עם משקפי
השמש החדשים שלה, ג'וזי יכלה לראות שהנערה נפגעה.
בדיוק באותו הרגע נכנסה גברת קאן למכונית, ואמרה לרוב קצרות,
"לביה"ס".
ג'וזי הסתכלה סביבה, היו שם מקסימום עשרה נערים ונערות.
"זה כל התלמידים?" ג'וזי שאלה, רוכנת לעבר המושב הקדמי.
"לא" ענתה גברת קאן. "רוב התלמידים מגיעים ישירות לשער
בית-הספר. ועכשיו, שבי במקומך ותחגרי חגורת-בטיחות, פיקלהד".
ג'וזי החמיצה את פניה לעברה. בדרך-כלל היא מנומסת ליד מורים,
אבל כשזה מגיע לשם המשפחה שלה, אין סיכוי שהמורה לא ייצא עם
זיכרון, שג'וזי תדאג לצרוב אותו טוב-טוב בבשרו.
"בסדר, גברת קאן. ודרך אגב, באיזה שמפו את משתמשת? השיער שלך
כל כך יפה... אני כל כך אוהבת את הסגנון היבש והקרוש."
"או, תודה" אמרה גברת קאן. "אני משתמשת ב- "
היא הפסיקה את המשפט בדיוק כשגמרה לפענח את מה שג'וזי אמרה עד
הסוף. "תשבי בשקט, פיקלהד." היא ירתה לעברה והסתובבה והתחילה
לדבר עם רוב הנהג, לפני שג'וזי תספיק לומר עוד משהו.
לפתע משהו צד את עיניה של ג'וזי. יותר נכון, מישהי. זו היתה
נערה, שלבושה כולה בבגדים קרועים. קרועים ומסורבלים, אבל יפים.
היה לה חולצת טי-שירט שחורה, עם כתובת בלתי מובנת עליה בצבע
אדום. מעל לחולצה היא לבשה סוודצ'רט בצבע כחול כהה. היה לה
משקפי שמש, ונראה היה שהיא משתעממת לחלוטין ממה שקורה פה. היא
ישבה במושב האחורי, לבדה, מביטה אל החלון, וממלמלת משהו. לקח
לג'וזי כמה דקות עד שגיליתה את האוזניות החבויות היטב מאחורי
שיערה החום והארוך.
הילדה שניסתה להתחבר עם הילד העשיר ניסתה כעת להיכנס לשיחה בין
שלוש בנים, שכולם לבשו חלוקים שחורים, ודיברו בשפה מוזרה יותר
מהבגדים שלהם.
הנסיעה נמשכה כמעט שעה, ובמהלכה הילדה המחוצ'קנת ניסתה להתחבר
כמעט עם כל יושבי המיניבוס, כולל רוב הנהג, שכמעט וכיבה עליה
סיגריה.
ג'וזי שמה לב למשהו מוזר בדיוק לאחר שהצליחה לנער מעלייה את
הקרצייה המחוצ'קנת. הילדה ניסתה להתחבר עם כולם - כולם, כולל
כולם, חוץ מהנערה עם הדיסקמן. הנערה, שבכלל לא שמה לב למבטים
החוששים של הילדה המחוצ'קנת, בהתה כל זמן הנסיעה בנוף החולף על
פניהם, מקשיבה למוזיקה ומתופפת באצבעותיה על הג'ינס שלה.
"או, איזה שיר יפה," אמרה לעצמה גברת קאן, ושלחה יד לעבר מקש
העוצמה שבמערכת של המיניבוס. בכל האוטו הידהד קול של זמר אדיר,
ששר בשקט, עם ליווי של גיטרה. זה היה שיר כל כך סוחף...

...השיר הזה הולך בי
הולך בי כבר עדן
עדן ועידנים
כמו משב-רוח קל, שמרחף בקירבי
מנסה למצוא חן בעיניי, להתקרב אל ליבי...

לפתע, ג'וזי שמה לב שכל יושבי המיניבוס הקשיבו בריכוז לשיר. לא
רק אותה זה סחף...
כולם הקשיבו לשיר, חוץ מהנערה המוזרה, שהמשיכה להקשיב בנאמנות
לדיסקמן שלה.

...והוא מנסה
מנסה לפרוץ החוצה
לראות את העולם
ולנסות להיות מפורסם, כזה שכולם מכירים
וכולם מכבדים
מכבדים ויודעים..."

"הגענו" אמר רוב וכיבה את המנוע. גברת קאן כחכחה בגרונה ונדמה
היה שאיזושהי ליחה עמדה שם. באותה מהירות שבה נכנסו ל"תרדמת"
הזו, כך גם כל התלמידים יצאו ממנה. כולם דחפו-צעקו, מנסים לצאת
במהירות מין המיניבוס המחניק.