"הדואר הגיע!"
קריאתה הנלהבת של אחותה של ג'וזי, טינה, נשמעה ברחבי הבית עד
למטבח, שבו ישבו ג'וזי, אביה ואימה. לאחותה בת העשר של ג'וזי
יש מין אובססיה לדואר; היא תמיד חייבת בכל בוקר לאסוף את הדואר
מהשטיח שליד הכניסה, וכמובן, להודיע על כך בקולי-קולות ברחבי
הבית.
בימים רגילים, שאר המשפחה הייתה נאנחת לשמע הצעקה וממשיכה
לקרוא מהעיתון או לשתות קפה. גם ג'וזי לא הייתי מייחסת חשיבות
רבה לצעקתה של טינה; אחרי הכול, אין לה שום חברים מחוץ לארץ,
והיא לא מנויה על שום עיתון ילדים. למה שמישהו ישלח לה מכתב?
אך היום, לשמע הצעקה, ג'וזי קמה נלהבת ממושבה במטבח, ורצה לעבר
פרוזדור הכניסה, שם עמדה טינה עם המכתבים.
באותו היום היא הייתה אמורה לקבל את התשובה שלה היא ייחלה
חודשים; האם היא תתקבל לבית הספר למוזיקה הגדול בארץ, "גורטי
(GORETTI)", או שתאלץ לבלות את ימי התיכון שלה בתיכון העירוני
על שם גלאס ווד, מקום מסריח ועל פי השמועה, גם שורץ חולדות.
טינה כמעט חטפה התקף לב שראתה את ג'וזי שועטת לעברה במסדרון.
כיאה לבת עשר, היא לא הרשתה לה לקחת את המכתב, ושניהן נאבקנו
על הדואר עד שהגיעו למטבח, שם אימם של השתיים הייתה עסוקה
בפתירת תשבצים.
"ילדות!" היא קראה בחוזקה. "למה אתן רבות?"
טינה פצחה בהסבר מיידי, שכלל הסבר על כך שג'וזי הפחידה אותה
עד-מוות, כמעט עשתה לה התקף לב ובנוסף התחילה להרביץ לה. בזמן
שטינה דיברה, ג'וזי גלגלה את עיניה לתקרה.
"בכל מקרה, זה לא משנה." אמרה האמא. "טינה, תביאי לג'וזי את
המכתב שלה."
בחיוך מנצח קיבלה לידה ג'וזי מעטפה רשמית למראה מידיה של
טינה.
בלי אף מילת תודה, היא קרעה בהתרגשות את פס הנייר שסוגר את
המעטפה, וקראה בעיניים בורקות את המכתב הקצר והרשמי.
"נו?" דחקו בי כל משפחתה - כולל טינה. שלושתם ידעו עד כמה היא
אוהבת לשיר, וכמה היא טובה בכך. הם כולם, גם טינה, היו מתוחים
בנוגע להתקבלותה ל "גורטי".
"מה הם אומרים?" נעץ בה אבי עיניים.
"בית ספר לזימרה ולמשחק, 'גורטי'," אמרה ג'וזי בקול חנוק
מהתרגשות, "הנה אני מגיעה!"